קול מהלומות עזות הקפיץ אותו ממעמקי שינה כבדה, אפלה.
מצחו היה שטוף זיעה קרה, וליבו הלם בפראות. הוא חש כאילו הוא מגיח מתוך מערבולת שחורה, נשנק בדרכו מעלה, בולע אויר בנשימות קטועות. הגניחות הצרודות שקלטו אזניו היו גניחותיו שלו. הוא ניסה לפתוח את עיניו; עפעפיו היו כבדים, אבריו נטולי תחושה. טעם מוזר, מריר, מילא את פיו. בקושי רב הרים את ראשו. החדר היה שרוי באפלולית, אך הוא הבחין בשני חלונות צרפתיים גבוהים, ספה, דלת כפולה. אגרופים כבדים הלמו בדלת מעברה השני וקול צורם השמיע צעקות חוזרות בגרמנית.
גרמנית. לא, חשב, רק לא גרמנית.
"או?פ?נ?ן! פ?ו?ל?יצ?אי!"
ההלמות והצעקות קרעו את קורי השינה שעדיין טשטשו את חושיו.
"פוליצאי!"
משטרה! זה חלום בלהות, אמר לעצמו, זה לא ייתכן.
הצעקות הטילו אותו לאחור, מרחק של שנות אור, אל אותו לילה נורא של שנת 1942. שעה שכרע, מכורבל בתוך עצמו, בדירת הוריו בברלין. שעה שהאגרופים הלמו בדלת והצעקות הדהדו בחדרים האפלים. שעה שהם פרצו פנימה ובאו לקחת אותו. הם אסרו את הוריו ואת אחותו הקטנה בלילה הקודם והוא הסתתר באחד הארונות, בפקודת אמו. אתה בן שש עשרה, לחשה לו כשקטפה את מעילה ורצה החוצה, אתה כבר יכול לדאוג לעצמך. הוא חשב שניצל, אבל הם שבו למחרת היום. המשטרה והגסטאפו.
הלילה ההוא נחרט בזכרונו. הוא חווה אותו שוב ושוב בסיוטיו הארורים, זיכרון שנוא אך אינטימי שדבק בו כמו צלקת כעורה, כמו מחלה עיקשת, חשוכת מרפא. ועכשיו הכל חזר והוא היה שם שוב, מאחורי דלת נעולה, נרעד למשמע הצעקות והמהלומות.
בידיים מהוססות הסיט את השמיכות וירד מהמיטה, מאבד לרגע את שיווי משקלו. השטיח היה רך ועמוק. החדר השתרע לעיניו, חדר בלתי מוכר עם קירות בהירים ושני איורים ממוסגרים מעל לשולחן כתיבה מעוצב. הוא לא זכר כיצד הגיע לחדר הזה.
"פתחו! משטרה!"
הוא שפשף את עיניו והתישב על המיטה, אך הצעקות והחבטות לא פסקו. זה היה סיוט; זה חייב היה להיות סיוט. אחרי הכל, זה קרה לפני למעלה מששים שנה.
"פוליצאי!"
הוא נרעד כולו. למה בגרמנית? למה הקריאות בגרמנית? איפה הוא?
הוא הביט שמאלה. אור דלוח הסתנן מבעד לוילונות התחרה של חלון צרפתי גבוה. בצעדים חפוזים, מתנדנד כשיכור, גרר עצמו אל דלת הזכוכית הכפולה ופתח אותה; הוא פסע אל מרפסת צרה ומצועצעת. גשם מקפיא הצליף בו משמיים עכורים. טיפות כבדות ניחתו על פניו וצווארו החשוף. תחת רגליו היחפות, המרצפות היו רטובות וקרות. הוא הצטמרר.
זיכרון מעורפל הבליח במוחו והוא הביט מטה, אל הצמרות הרוטטות של עצי התרזה, אל שער הניצחון המפואר שבראשו התנוסס פסל אפור-ירקרק של כרכרה וארבעה סוסים דוהרים. חולשה פתאומית פשטה בביטנו. בסיוטיו ראה תמיד את אותה תמונה. את אותם עצים תמירים בשדרות או?נ?ט?ר ד?ר ל?ינ?ד?ן. את אותו שער ניצחון גא ונישא. אלא שבחלומותיו לא ראה כרכרה מנחושת בראש שער הניצחון, אלא צלב קרס ענק, אפור, מעוטר בזר של עלי אלון.
מאחוריו, הפך קול המהלומות דחוף יותר. הוא עמד על המרפסת ובהה אל השדרה האלגנטית. מכוניות מהודרות, מבריקות, עמדו בפקקי תנועה, אורות ירוקים ואדומים פעמו דרך מסך הגשם. לא הרחק, הציג שלט נאון ענקי בועות הפורצות מתוך בקבוק קוקה-קולה. זה לא יכול היה להיות 1942.
אבל אם זה לא היה ארבעים-ושתיים, אמר לעצמו, זה לא יכול להיות עוד סיוט. זה לא היה זיכרון מן העבר; זה היה היום! הוא היה ער והוא היה בחזרה שם, אחרי מחצית המאה.
הוא ניצב מול שער ב??ר?נ?ד?נ?ב?ו?רג.
והוא היה בברלין.
***
הוא דשדש חזרה פנימה, רועד מקור. הדפיקות בדלת פסקו, אחר כך החלו שוב. גל של אימה הציף את ליבו כמו באותו לילה לפני ששים ושש שנה. זו טעות, אמר לעצמו, זו חייבת להיות טעות. הם בוודאי מחפשים מישהו אחר. הוא עמד בפיג'מה המפוספסת שלו, באמצע החדר המסתורי הזה, מביט בקירות הנאים, בציורים הממוסגרים של תמונות צייד, בשמיכת הפוך הלבנה שגלשה על השטיח, ליד המיטה.
"זו טעות!" רצה לצעוק, אך רק חרחור צרוד נפלט מפיו.
"מר ב??ר?וו?ר?מ?ן! מר ברוורמן! פתח! משטרה!"
הם קראו בשמו. זו לא יכולה להיות טעות. הם ידעו שהוא כאן. האגרופים הלמו על הדלת והקול הרעים שוב, בגרמנית גרונית, עמוקה. כמו באותו יום לפני שנים, רק שאז הם לא קראו לו מר. רק ברוורמן. היהודי ברוורמן.
לפתע הבחין שגם הטלפון ליד מיטתו מצלצל. עינית-ההודעות האדומה הבהבה בבהילות, פולחת את האפלולית באיבחות אדומות. הוא פסע לעבר הטלפון, אך זה נדם לפתע.
הוא שמע את הנקישה של המנעול האלקטרוני והדלת הכפולה נפרצה לרווחה. שני גברים במדים ירוקים עמדו בפתח, צלליות אימתניות על רקע האור שבמסדרון. הוא זכר את כובעי המצחיה שלהם. אותם כובעי מצחיה. אין מוצא, אמר לעצמו. הם באו עבורו, והוא נלכד שוב. גרמניה עטה עליו ממחוזות עברו הרחוקים, ולא היה לו לאן לברוח.
"ה?ר ברוורמן." אדם בחליפה כחולה, ששיערו המעוצב היה דבוק לגולגלתו, פסע פנימה. עור פניו היה חיוור, לחייו צמוקות, פיו קטן. הוא נראה מוטרד, אפילו נבוך; העצב שתחת עינו הימנית פרפר ברעידה עצבנית.
"שמי א?גו?ן נו?ל?ט?ה," אמר בגרמנית. "אני המנהל התורן. אתה מבין אותי? אתה מבין גרמנית?"
הוא הצליח להניד ראשו. מנהל, רצה לשאול, מנהל של מה?
"האדונים האלה הם מהמשטרה. הם רוצים לדבר אתך."
שני השוטרים פינו את הדרך לגבר מגושם בחליפה אפורה, עייפה. פניו היו חרושים קמטים, אפו בשרני, וכיסי עור כבדים היו תלויים תחת עינייו.
"ה?ר ברוורמן." האיש המגודל דיבר בלאט, קולו מנומס, מאופק, ועם זאת סמכותי. "אני המפקח הראשי ה?רמן ל?מ?ק?ה מהאגף הפלילי של משטרת ברלין."
מאחורי למקה הבהיקו לפתע אורות מסנוורים של מצלמות. המון של צלמים נדחק לכיוון החדר, ומצלמותיהם תקתקו ללא הרף.
"הר ברוורמן," המשיך למקה, שעה שעתונאים דחפו שני מיקרופונים אל פניו הרחבים. "האם אתה הר ברוורמן? רודולף ברוורמן?"
הוא הינהן בראשו.
"נולדת בברלין, בשישה עשרה במאי אלף תשע מאות ועשרים-ושש?"
"כן."
למקה דחף את המיקרופונים הצידה בזעף. "הר רודולף ברוורמן, אני אוסר אותך בעוון רצח של חמישה אזרחים גרמניים בז?יס?ה?או?פ?ט, ב-15 באפריל, אלף תשע מאות ארבעים ושש."