רומן פולנסקי

פעם התעמקתי הרבה יותר במוזיקה אלקטרונית אקספרמנטלית. עד סוף 2005 היתה לי תוכנית רדיו בקול הקמפוס שהתעסקה בעיקר במוזיקה לא קונבנציונלית שכזו ואז, סתם ככה, קצת נמאס לי מכל הרעש הזה. זה לא שהפסקתי לאהוב את המוזיקה הזו כמכלול, פשוט התעייפתי. מוזיקה ניסיונית, מטבעה, מורכבת מניסיונות, וניסיונות - למרות החשיבות העצומה שיש להם - לרוב כושלים. המשכתי לעקוב אחר מספר אמנים שכבר ידעתי כי לא יאכזבו אותי, והבנתי שאם מישהו ינסה משהו בהצלחה, זה כבר יגיע אליי איכשהו. הרי המון מהזמן שלי מוקדש לשמיעת מוזיקה חדשה - גם אם היא סטנדרטית יותר מבעבר - והברקות בדרך כלל חודרות למיינסטרים או ללהקות שוליים מגוונות שלא מנסות להמיס את המוח או להבין איך רעשים מסוימים משפיעים על עור התוף.

גם מהופעות של הז'אנר התרחקתי - האווירה בהם מבלבלת ואפלה למדי, יש בקהל יחס בנים-בנות של 10 על 1, אף פעם לא ממש ברור איזה סוג של סם אמור ללכת עם החוויה והכי גרוע - אתה לא יודע אם לעמוד, לשבת או לקפוץ. כשהזמינו אותי מטעם מכון Adama Mickiewicza להגיע לפסטיבל Unsound שבקרקוב, פולין, לקחתי את כל אלו בחשבון; אבל אז החלטתי שזו ההזדמנות שלי להתאחד עם האקספרמנטלי הפנימי שבי - סך הכל, אני חייב לאמנים כמו Fennesz, Colleen ו-Alva Noto המון, אז איך אוכל להפנות גב לשכמותם או ממשיכי דרכם?

פסטיבל Unsound הפולני מתרחש כבר שש שנים ברציפות ומארח מוזיקאים ואומנים - חלקם ידועים יותר וחלקם פחות - מכל העולם. הקו המוזיקלי מטייל בכל תחומי הנויז, הפוסט-קלאסי והאלקטרוניקה הניסיונית; מרעשים צורמים וחסרי מלודיה ועד מוזיקה פסטורלית שלא קורה בה כמעט כלום למעט יופי. עד השנה שעברה, הפסטיבל היה יחסית באנדרגראונד, אבל השנה, לפחות לפי מארגן הפסטיבל, מאט שולז, אוסטרלי שהיגר לפולין לפני שנים רבות, "הכוונה היתה לחשוף את הז'אנרים השונים והמיוחדים לכמה שיותר אנשים". זו הסיבה שעירבו בליין-אפ שמות יחסית גדולים (מקס ריכטר, מייקל ניימן, Fuck Buttons, בן פרוסט ועוד), דאגו שבלילות יהיו מסיבות איכותיות שלא מכבידות על המוח (Noze, סקרים, בנגה וכו') וללילה האחרון הביאו את Xiu Xiu - אולי הרכב האינדי הכי מצליח מבין אלו שמזוהים עם עולם הנויז והאספרמנטליזם. בנוסף, ההופעות, באופן בלתי צפוי, היו מעונבות למדי - במבנים מקסימים עם המון היסטוריה ולרוב בישיבה מאופקת שנתנה המון כבוד למוזיקה, עם – תאמינו או לא - נוכחות נשית לא מבוטלת. נדיר.

האירועים המגוונים התרחשו בלוקיישנים שונים בקרקוב, ביניהם אפשר היה לדלג בהליכה מהירה. למרות שאני מתנגד לכל סוג של מאמץ גופני, אני חייב להודות שההליכות הקרירות האלו לגמרי הוסיפו לחוויה. סלחו לי אם אני נשמע לרגע כמו מגזין תיירות, אבל קרקוב, כעיר, מושלמת לפסטיבל שכזה - גם בה יש קדרות עם אסתטיקה לא מתפשרת ואווירה של התרחשות צעירה ולא ממש ברורה - ואני יכול להתערב שלפחות שישים אחוז מאומני הפסטיבל יגידו לכם שהאווירה שבקרקוב היא זו שהם חותרים אליה במוזיקה שלהם. לכן, גם בשבילי, זו היתה הסביבה המושלמת להתאהב בזא'נרים האלו מחדש; אם היו אמנים שנכשלו בניסיונות שלהם לא התעצבנתי, וכשהיו כאלו שהצליחו, נהניתי כמו שלא נהניתי בהופעות כבר שנים.

האירוע הראשון שראיתי ב-Unsound היה הקרנת הסרט "Kiss" של אנדי וורהול, עם פסקול חי שעשו NSI. אני חייב להודות שהסרט, כמו הרבה עבודות של וורהול, היה קצת משעמם לצפייה ב-2008, אבל הצלילים המדהימים שיצאו מהציוד של NSI לגמרי גנבו את תשומת הלב; קשה להסביר מה הלך שם. בגדול, הם ערבבו מינימל טכנו, גליץ', IDM ונגינות פסנתר בטכניקות שונות למשהו שלא שמעתי בעבר - אפילו לא על האלבום של NSI עצמם. בהמשך, מרק טמפלטון הקנדי, שקצת נראה כמו טרול שמפחד מהאור, סיפק מוזיקה שחייבים לחשוב בה המון; מקס ריכטר עשה, ביחד עם צמד מיתר, בדיוק מה שמצופה ממנו ובשקט בשקט ריגש בטירוף והזיז כל חלק בלב; Hauschka, אולי המוזיקאי הכי חמוד שנתקלתי בו, תקע בתוך פסנתר כנף חנות צעצועים שלמה ושלל חפצים שגרמו לפסנתר להוציא צלילים מגוונים יותר מכל לפטופ מצוי. Noze מצידם, בכלל לא התייחסו לקו המאתגר של הפסטיבל ופשוט התרכזו בלהרקיד ולהוציא את הביטים הכי מגניבים בעולם. בין לבין, הם עצרו ושרו, לא כי הם אוהבים את זה, אלא "בגלל שהם לא מצליחים לחבר את הקטעים לכדי רצף באופן אחר". מילים שלהם, לא שלי.

ההפתעה הגדולה של הפסטיבל היתה ההופעה של בן פרוסט, שלחלוטין גרם לי לשכוח מכך ש-Colleen, שהיתה אמורה להופיע שעתיים לפניו, הבריזה. ההופעה של פרוסט היתה בתוך כנסייה ענקית בת יותר מ-500 שנה. במהלך היום הכנסייה עדיין פעילה, אך אין לי ספק כי למתפללים בה אין מושג מה פרוסט עולל בה בלילה. אולי זה היה הרקע הגותי ושלל הצלבים ואולי זה קשור לנברשת הענקית שהסתובבה, מכח הבס בלבד, מעל ראשי, אבל בשורה התחתונה זו היתה חתיכת הופעה אינטנסיבית, שערבבה מלודיות רכות וחמימות לצד הצלילים הכי קשים שהאוזן האנושית מסוגלת לעכל (אפשר להתווכח על זה, כל דקה קבוצה אחרת של אנשים עזבה את הכנסייה).

לבסוף, אחרי שבעה ימים מרוכזים של "חזרה למקורות" הגיעו ההופעות של Fuck Buttons ושיו שיו. הראשונים, הצדיקו את ההייפ שפיצ'פורק בנו סביבם ושיו שיו, כנראה בכדי להיות שונים, סובבו את הגב לגישת הנויז של הפסטיבל ודפקו הופעת רוקנ'רול אנרגטית וממוקדת; כזו של הרבה גיטרות, שמתכתבת עם האלילים של הסולן ג'יימי סטוארט - איאן קרטיס ומוריסי - באופן בוטה יותר מאשר בכל אלבום של שיו שיו. זה היה סיום מושלם שהחזיר אותי לפופ ולגיטרות, שניה לפני החזרה למציאות היומיומית, בה אני שוב קצת אסקפיסטי כשזה נוגע לאקספרימנטליזם. מתישהו אני בטח אגיח שוב למן פסטיבל מרוכז שכזה. ברגע שהדם שלי ידרוש שוב מנת הארד-קור שהולד סטדי לא יוכלו לספק לו.