פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בונדיאל - רבע הגמר

      המוץ הופרד מהתבן, הילדים הופרדו מהגברים וסרטי 007 צועדים כל הדרך אל התואר הנכסף - "סרט הבונד הגדול ביותר". קיצ'לס, ישי קיצ'לס

      "אתה חי רק פעמיים" (1967) VS. "המרגלת שאהבה אותי" (1977)

      רבע הגמר של הבונדיאל נפתח עם מפגש מעניין בין שני סרטים בעלי עלילה די דומה: ב"אתה חי רק פעמיים", חלליות של ספקטר פותחות את פיהן ובולעות חלליות של ארצות הברית ורוסיה; ב"המרגלת שאהבה אותי", סטרומברג, הרע הראשי, עושה את אותו הדבר בדיוק, רק עם צוללות גרעיניות. אבל אל תיתנו לחוסר המקוריות של התסריטאים להפריע לכם. שני הסרטים הנ"ל מצליחים להיות עמוסים בכל טוב (פעלולים יצירתיים, לוקיישנים אקזוטיים, סצנות אקשן רבות משתתפים, צעצועים מדליקים) מבלי לגלוש לגוזמה בלתי נסלחת (ע"ע "מונרייקר"), ושניהם מהווים תצוגות תכלית גרנדיוזיות ליעילות המענגת של הנוסחה שפותחה ושוכללה עם השנים.

      ובכל זאת, אם נידרש לקטנות (ובשלב זה של התחרות, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות), הקטע ב"אתה חי רק פעמיים" בו בונד מתחפש ליפני קצת פוגמת בהנאה. כי למרות שהוא יודע את הטמפרטורה המדויקת שבה צריך לשתות סאקי, כל קשר בין שון קונרי הסקוטי לבין נתין מלוכסן עיניים של ארץ השמש העולה הוא מקרי בהחלט. חוץ מזה, כפי שכבר צויין בשמינית הגמר, "המרגלת שאהבה אותי" מוצא את רוג'ר מור בשיאו. ועם כל החיבה ל"אתה חי רק פעמיים", קונרי כבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל ליותר.

      2-2 (3:2 בפנדלים לטובת "המרגלת שאהבה אותי")

      "חיה ותן למות" (1973) VS. "קזינו רויאל" (2006)

      הגרלה נוחה למדי עבור "קזינו רויאל", שממשיך לדרוס את יריביו. רוג'ר מור החביב, וסירות המירוץ המקפצות שלו, אינם מסוגלים להתמודד מול קטעי הפעולה הפיזיים ועוצרי הנשימה בהם מעורב דניאל קרייג; אווה גרין ("החולמים") היא נערת בונד הרבה יותר דומיננטית מג'יין סימור; האתנחתא הקומית עם השריף הטמבל (שידפוק הופעה מיותרת לחלוטין גם ב"האיש בעל אקדח הזהב") לגמרי משחקת לידיים של הבונד המאוחר יותר (בו אין בכלל הומור); ובכלל, מלבד בקטגוריית שיר הנושא (מקרטני אוכל את כריס קורנל בלי מלח), "חיה ותן למות" – ששייך לעידן אחר לחלוטין - פשוט לא עומד בקצב, משום בחינה.

      אחרי ארבעה סרטים בינוניים, בלשון המעטה, בהם כיכב הדוגמן פירס ברוסנן, ואחרי שהעולם הספיק לפגוש את הסוכן השכחן, המסוכן והמצוין ג'ייסון בורן (מתחרה רציני, לכל הדעות), "קזינו רויאל" ידע שהוא מוכרח לספק למעריצים משהו מיוחד בכדי להישאר רלוונטי. ודניאל קרייג – בהופעה טוטאלית ומחוייבת - הוכיח שהוא בדיוק הבנאדם שייתן להם את המשהו הזה. בבת אחת, בונד נולד מחדש. "חיה ותן למות", לעומת זאת, היה רק החלק הראשון בתקופת מעבר חסרת יציבות, שנמשכה שלושה סרטים, ושהגיעה לבסוף לארץ המובטחת ב"המרגלת שאהבה אותי". בקיצור, לא כוחות.

      3-0 לטובת "קזינו רויאל"

      "גולדפינגר" (1964) VS. "ד"ר נו" (1962)

      אז נכון, "ד"ר נו" הוא הסרט שהתחיל את הכל, ואיך שלא תסתכלו על זה, עדיין מדובר באחד הפרקים הטובים בסדרה. אבל "גולדפינגר" היה בעצם הסרט הראשון שהרחיב את היריעה, בדק את גבולות הגזרה, והפך את סרטי 007 למותג בינלאומי. ובזכות החידושים שהוא הביא לשולחן, הסרטים האלה עדיין מרסקים קופות בכל קצוות העולם.

      יש בו את האסטון מרטין עמוסת התופינים, את פוסי גאלור (הונור בלאקמן, בתור טייסת זהובת שיער שפשוט לא יכולה לעמוד בפני קסמיו של בונד, למרות שהיא בכלל לסבית), את הבחורה המסכנה שנצבעת בזהב, את אוד-ג'וב (ההוא עם הכובע), את גרט פרובה (בתור גולדפינגר השמנמן והמסוכן) – שהיה ונשאר אחד הנבלים הטובים בסדרה - ובואו לא נשכח את שיר הנושא המעולה אותו שרה שירלי באסי. אם לא די בכל אלה, תמצאו כאן גם את הלייזר שכמעט חותך לבונד את הקטן ("אתה מצפה שאדבר?", "לא מר. בונד, אני מצפה שתמות"), ואפילו הגרנד פינאלה המעט מגוחכת שמתרחשת בפורט נוקס (ושבמהלכה המטוסים של הרעים מרדימים את כל הצבא האמריקאי, פחות או יותר) לא ממש מצליחה להשתין על התהלוכה.

      לראשונה, בונד הוא לא האטרקציה המרכזית. אבל לקונרי – שנהנה מכל רגע - אין שום בעיה לחלוק את הזרקור, ולגיא המילטון, הבמאי, אין שום בעיה לאזן בין כל הרכיבים ולהציג חגיגה מאוזנת, מגוונת ומלאת ריגושים. "ד"ר נו" אמנם נותן קרב מכובד, ויש להצדיע לו על כך. אבל הפעם זה פשוט לא מספיק.

      2:1 (אחרי הארכה) לטובת "גולדפינגר"

      "רצח בעיניים" (1985) VS. "מרוסיה באהבה" (1963)

      אף אחד לא באמת ציפה ש"רצח בעיניים" ייכלל בין שמונת הבונדים האחרונים בטורניר, ובכל זאת, הגרלה נוחה וקצת מזל סידרו לו מקום ברבע הגמר. אכן, הפתעה גדולה. אבל אנדרדוג או לא אנדרדוג, ההפתעות מסתיימות כאן. כי "מרוסיה באהבה", על כל מעלותיו הרבות והבלתי נשכחות (רוברט שאו הבריון, לוטה לניה והנעל הממוסמרת שלה, הקרב המעולה על האוריינט אקספרס; ובואו לא נשכח את עליזה גור, מיס ישראל לשנת 1960, שצצה כאן כצוענייה עצבנית), פשוט לא מותיר לרוג'ר מור העייף וחסר ההשראה קמצוץ של סיכוי. השאלה היחידה שנותרת, אם כן, נוגעת להפרש.

      6:1 לטובת "מרוסיה באהבה"