הבית הלבן שחור

עולם ההיפ-הופ - מתוקף ה-DNA הפיגמנטלי שלו - עמד מאז ומתמיד מאחורי גיבוריו שחורי העור, אך מעולם לא התגייסו אמנים רבים כל כך - כולל אמנים מסחריים שממעטים לגעת בנושאים פוליטיים בשיריהם - למטרה פוליטית משותפת, כפי שהתגייסו בשנה האחרונה עבור המועמד לנשיאות, ברק אובמה.

הראפר לודקריס, מאטלנטה, ג'ורג'יה הביע תמיכה במועמד הדמוקרטי באמצעות שיר בשם "Politics as Usual" ששמו שונה בהמשך ל- "Politics (Obama is here)". השיר יצא במיקסטייפ לא רשמי בשיתוף עם די ג'יי דרמה, בשם "The Preview" ועורר מהומה לא קטנה כשמטהו של ברק אובמה גינה את מילותיו האלימות. מטה אובמה שחרר הצהרה בה נטען שעל אף הערכתו הרבה של אובמה לראפר לודקריס, השיר אינו מייצג את דעת המועמד או מקורביו.

בתחילת השיר מספר לודקריס שאובמה אמר פעם שהוא הראפר החביב עליו ומציע שאם כך, אולי כדאי שאובמה יסדר לו תפקיד בבית הלבן. ככל שמתקדם השיר, המילים הופכות לתוקפניות יותר וכוללות ירידות על מקיין ("מקיין לא שייך לשום כיסא, אלא אם כן הוא משותק"), על בוש ("כן, אמרתי את זה כי בוש הוא נכה מנטלית/תקמטו את כל הנאומים שלו לכדור ותזרקו אותו כמו עטיפה של סוכריה/כי ממה שאתה אומר, אני לא שומע שום דבר רלוונטי/ ואתה הגרוע מבין כל 43 הנשיאים") והילארי קלינטון ("הילארי שנאה אותך אז הכלבה הזאת לא רלוונטית יותר"). אחרי סשן הלכלוכים, מסתיים השיר בנימה אופטימית: "העולם מוכן לשינוי כי אובמה כאן".

קומון, ראפר מודע פוליטית משיקגו, שחרר במאי 2007 את השיר הזה, כשהמירוץ לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית רק התבשל במוחו של ברק אובמה. השיר לא עוסק ישירות בפוליטיקה, אלא מנסה ללכוד את הרוח של אנשי היומיום, שנאבקים להשאר בחיים ולשמור על התקווה שלהם בוערת. קומון מסתכל על אותם אנשים ממרומי מעמדו כרוקסטאר ורואה בהם משהו ממנו. הוא מספר על המילים שהוא כותב שיכולות לגעת באדם הפשוט מהרחוב, שעכשיו, יותר מתמיד, צריך מישהו להרים את מבטו אליו למעלה. "ימים טובים הגיעו" אומר קומון, "עכשיו אנחנו אחד/זה הכל על האנשים". ההקשר האובמאי, מגיע בהמשך ("הראפ שלי מאיר את האנשים כמו אובמה") ובשל התזמון מסמל יותר מהכל את המעמד שמקבל אובמה בעיני עולם ההיפ הופ כולו, מעמד שווה ערך כמעט לזה של מרטין לותר קינג ג'יוניור.

מימס, ראפר צעיר ממוצא ג'מייקני שגדל במדינת ניו יורק, פרץ לתודעה הציבורית עם להיט המסיבות "This is Why I'm Hot", שמיצב את התדמית שלו בהתאם. אבל הצד הפוליטי שבו הפתיע גם את המעריצים, ברגע ששחרר את שיר התעמולה הזה מתוך אלבום שעתיד לצאת ב-2009 תחת השם " I Am Hip Hop's Savior". הטייטל של השיר לא משאיר מקום לטעויות ובכל זאת, השיר מתייחס לאובמה במושגי תהילת הרוק כשכל בית מסתיים בשורה "כשאגדל אמא אני רוצה להיות ב-רוק סטאר".

"אדם שחור, אדם לבן", מתחיל מימס את המסר כבר בבית הראשון ומרפרר לשירו של סאם קוק, " A Change Is Gonna Come", שנכתב כתשובה לשירו של דילן "Blowin in The Wind", שניהם הפכו להמנונים של התנועה האמריקאית לזכויות האזרח בשנות ה-50 וה-60. בבית השני פונה מימס לג'ורג' בוש ("מר ראש המדינה/אני מחפש מנהיג שלא יהסס לחוקק") ומעלה טענות בנושא האנרגיה ("מחירי הגז עולים, תחזיות, בדקו את המחירים"), הפשיעה ("רף הפשע גבוה, איך אני אמור להשאר רגוע?") וטרור ("המדינה במלחמה והם אפילו לא הפילו פצצה/הם פגעו בנו איפה שהם ידעו שזה יכאב לנו"). בבית השלישי משווה מימס את מנהיגות אובמה לזו של מרטין לותר קינג: "תראו, בעבר חיינו את החלום של ד"ר קינג/איך שאנחנו הופכים תמונות קטנות למסך גדול/זו כבר לא פנטזיה, זו תכנית בעיני/מקווה שכל העולם יתרגל נתינה". גם פרדריק דאגלס, סופר ופעיל נגד עבדות שחורה ומלקולם X מוזכרים בטקסט כמקורות השראה לייצוג של אובמה, פחות בעיני עצמו ויותר בעיני בוחריו האפרו-אמריקאים.

ג'ין הוא ראפר ממוצא סיני שתמך באובמה לא רק באמצעות המוזיקה שלו. ג'ין גייס כספים עבור המועמד הדמוקרטי בעזרת מכירות באינטרנט של השיר שכתב. יש שאומרים שבזכות זה הוא צורף לרשימת החברים של אובמה במייספייס, אבל כנראה שלא נוכל להוכיח. השיר הזה, בניגוד לרצינות היחסית של קודמיו, מתמקד יותר ברעיון ההצבעה ובעידוד התומכים לשים אובמה בקלפי.

מתוך מגוון השירים שהוצגו עד כה, נדמה שנאס – וזו לא הפתעה – מצליח להתייחס אל הנושא בצורה האלגנטית והחכמה ביותר. השיר נפתח במילותיו של אובמה על תקווה, שינוי ואופטימיות ומהצד השני, נאס דוגם משפט פסימי למדי שאומר הראפר המנוח, טופאק שאקור: "על אף שזה נשמע כמו חזון שמימי, אנחנו לא מוכנים לנשיא שחור". את האמירה הזו הוא מוהל בסיסמת הקמפיין של אובמה, "Yes We Can" לתוך אחד השירים החזקים באלבום של נאס, שמתעסק במידה רבה אם לא מוחלטת בסוגיית השורש נ.י.ג.ר.

בשיר עצמו בוחר להתמקד נאס תחילה באדם השחור באשר הוא, במאבקו ולאן הוא הגיע היום. אחר כך מדבר נאס על סוגיית הנשיא השחור מנקודת מבטו של אובמה: "מה חושב נשיא שחור בערב הבחירות?/האם זה 'איך אני מגן על חיי? איך אני מגן על אשתי? על הזכויות שלי?'" וממשיך בספקנות: "אבל בנימה חיובית יותר, אני חושב שאובמה נותן לנו תקווה ומאתגר את המוחות שלנו/ של כל הגזעים והצבעים כדי למחוק את השנאה/ ולנסות לאהוב אחד את השני/כל כך הרבה נחשים פוליטים, אני צריך הפסקה/ אני חושב שאני יכול לסמוך על האח הזה/ אך האם הוא ישמור את זה אמיתי? כל שחור חף מפשע שיושב בכלא ישתחרר עם ערעור? כשהוא ינצח, האם יהיה אכפת לו, עדיין?"

היה איזה ג'ורג' אחד, לא בוש, קלינטון. לא ביל, ג'ורג'. ג'ורג' קלינטון, מוזיקאי מניו ג'רזי, אבי ה-P Funk, המוח מאחורי ההרכבים Parliament ו- Funkadelic, חבר בהיכל התהילה של הרוקנ'רול, שאמר שצריך לצבוע את הבית הלבן בשחור. השנה היא 1993, בבית הלבן יושב הנשיא קלינטון, הגנגסטה-ראפ של אייס קיוב ודרה נמצא בשיאו וחבורה שכוללת, בין היתר, את אייס קיוב, ד"ר דרה והופעות אורח של פאבליק אנמי והרד הוט צ'ילי פפרס – בהנהגתו של ג'ורג' קלינטון – משחררת את השיר הזה. הסיכוי שהמשאלה שלהם תתגשם ואכן הבית הלבן ייצבע בשחור (מטאפורית כמובן), נראה רחוק כמו הסיכוי שאייס קיוב, גנגסטר מאיים מקומפטון, לוס אנג'לס, יהיה כוכב קולנוע אהוב באמריקה. 15 שנים אחרי, ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית, כשאובמה מוביל בסקרים בהפרש ניכר ומומחים מנבאים לו ניצחון, ארצות הברית השמרנית, עדיין מתקשה להאמין שאמריקה מוכנה לנשיא שחור.