סולל, בונה

מיד לאחר האחד עשר בספטמבר 2001, עוד לפני שכבו הלהבות בניו יורק היה ברור שנגמר עידן. אופורית הכפר הגלובלי והייצוגים שלה באדריכלות המילניום שחגגה את מעבר הכסף החופשי, את כוחם של התאגידים הבינלאומיים ואת החופש החדש של האדם נקטעה באבחת מטוס חדה. האדריכלות הזו, שהתאפיינה לרוב באופוריה טכנולוגית, בחומריות חדשה ותקציבי עתק הפכה למיושנת באותו הרגע.

במציאות החדשה הגבולות נסגרו שוב, הזהות והלאומנות הרימו את ראשן ואנשים שונים התרחקו זה מזה בחשדנות. אדריכלות טובה היא פעמים רבות ראי לחברה בה היא פועלת, ועל כן היה עליה לשנות את השפה שלה בהתאם למצב החדש.

בחודשים האחרונים יש באמריקה תחושה דומה ליום ההוא שלפני שבע שנים. הסיבות למשבר הכלכלי ידועות ונותחו לעייפה מעל כל במה אפשרית אך התוצאות ארוכות הטווח לוטות בערפל. מעבר לסוחרי הבורסה בעלי הנטייה הקאמפית לדרמה, שמפסידים ומרוויחים במחזורים קבועים פחות או יותר, מדובר כיום בשינוי משמעותי בצורת החשיבה על אדריכלות ועל האובייקטים שהיא מייצרת. עד לפני כמה שבועות ההון הזין אותה ברצף אינסופי של אתרים ופרויקטים שסיפקו הזדמנויות, בגיבוי היזמים, לתצוגות תכלית של וירטואוזיות חומרית וצורנית ולאנדרטאות מניבות לעושר וחוסן כלכלי. ואכן, מסביב לעולם נבנו בקצב מסחרר מבנים מפליאים שכמו נלקחו מספרי הילדים עליהם גדלנו: מגדלים מסתובבים לכיוון השמש בדובאי, ערים ללא פליטת פחמן בסין, מפעלי מכוניות שנדמו כפסלי בטון אקספרסיביים באירופה. כמו תמיד בתקופות של עושר ורווחה יחסיים, אדריכלות העולם הלכה והתרחקה מהשימוש היומיומי שלה והפכה, בידי כוכבי העל של המקצוע, לאוסף של מבנים לא נגישים, מנותקים מהקונטקסט המיידי שלהם וצפים בספירת המגזינים האדריכליים.

ועם כל הקושי שבמצב הדברים החדש מולו אנחנו עומדים ייתכן שהבשורה שהוא מביא איתו, על עולם בו פרויקטים מפוארים ומנותקים כאלו אינם עוד בגדר האפשר, אינה שחורה כפי שנדמה. בתקופות כאלו נדרשות חשיבה מחודשת ומקורית על בעיות בסיסיות שאין בעלי כישורים טובים יותר מהאדריכלים להתמודדות איתן. אלו הן בעיות של מגורים, של סטנדרטים של מחיה, עירוניות בריאה וייצוג החברה. אם נדלג בחזרה לישראל, הרי שסביבת התקציב המוגבל החדשה של פרויקטים דווקא מזכירה במידה רבה את מצב הדברים הרגיל פחות או יותר במדינה בה מבני ציבור או תרבות פועלים כמעט תמיד במחסור תמידי. אפילו הבניינים הנבנים עבור תעשיית ההיי טק מוקמים בטכנולוגיות "לו-טק" זולות ובעבודה באיכות בינונית. אדריכלים הפועלים בסביבה כזו נדרשים למכלול של הבנה וניהול של הפרויקטים שלהם, השונים מאלו של עמיתיהם מעבר לים, אם ברצונם להגיע למצב בו הפרויקט הנבנה נושא עימו איכות אמיתית. הם מתמודדים עם מערכות כאוטיות, תהליכים מקרטעים ואלתורים אינסופיים. באופן משונה, המשבר הכלכלי העולמי מספק הזדמנות משמעותית לאדריכלים הישראלים וליכולות שלהם הן בישראל והן, אם נהיה אופטימיים לרגע, במקומות אחרים בעולם. האם ישראל תהפוך להיות שוב, כפי שהייתה בעבר, יצואנית של ידע על ערים וסביבות מחייה, על בניה ואדריכלות מקורית? את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת, כמו תמיד, רק לאחר מעשה.

עורכי וכתבי וואלה! היקרים שלום. שלום גם לקוראים הנאמנים ובעיקר לטוקבקיסטים הרחומים, שביקשו להכליל את המבנה בפינתנו החביבה. ובצדק. מדובר ללא ספק באחד המבנים הסתמיים והדלוחים ביותר שניתן למצוא ברחוב אבן גבירול בתל אביב, שהוא בעצמו סביבה סתמית ודלוחה. עובר האורח שייקלע לסביבתו יתקשה להגיע להחלטה מה יותר גרוע: קירות המסך בצבע הניקוטין או סניף ארומה העייף בקומת הקרקע. במקום להחליט, הבה נצמיד אותו באקט אדיפלי אל מקלות הדינמיט ונחליפו במבנה צנוע עם חלונות רגילים לפתיחה ואור טבעי לעובדיו. וייצאו משם כתבות טובות ואופטימיות אל עולם האינטרנט.