מגבר כלכלי

לא יודע מה אתכם, אבל אני עדיין לא התאוששתי מהחגים ונראה לי שאיני היחיד. מאז אותו חודש הילולים, שלושה חגים שהפכו למקשה אחת - סוף שבוע בלתי נגמר – שכולה הדוניזם, ישנה תחושה של תקיעות באוויר. השפע הוביל לרוויה שהובילה לעייפות שהובילה לשעמום הנוכחי. אווירת סתיו האהבה החמקמקה ששרתה כאן נטשה את הגזרה לטובת דיונים אינסופיים על דב חנין, שתגידו עליו מה שתגידו (ואתם הרי לא מפסיקים לומר), את רמת הסרטונין במוח הוא לא ממש מרים.

על מנת לחפות על אותה תחושת לאות בלתי נסבלת מצאו אנשי המסיבות שלנו פתרון מבריק מאין כמותו – לדחוף כמה שיותר די ג'ייז על אותה עמדה. למען האמת, הקונץ הזה, שנובע מהסרת אחריות, עצלנות וחוסר הבנה ארגונית, נמצא אתנו זה זמן מה בשטח, אלא שעכשיו, נוכח הדליחות מסביב, הוא בולט וצורם הרבה יותר. מהפעמים בהן נתקלתי בעצמי בתופעה, הסקתי כי המטרה היא להפוך את הדי ג'יי ליחצ'"ן. כך, כאשר אמורים לעלות על העמדה שבעה די ג'ייז, וכל אחד מהם מביא איתו את האנשים שלו ומושך את הקהל שלו, הליינאפ הופך לכח יחצני משמעותי. אי לכך, די ג'יי נמדד לא רק בכישורי התיקלוט, אלא גם ביכולותיו היחצניות מה שגורם להפניית המשאבים למקומות הלא נכונים. במקום להוציא כסף על תקליטים, ציוד וידע, הוא מתבזבז על שליחת אס-אמ-אסים; במקום להתאמן על מיקסים ועריכה, הוא עסוק בלהעלות הודעות לפייסבוק ולחלק פליירים.

בעיה נוספת ואקוטית לא פחות שנובעת מהדחיסות הזו היא הבלימה שהיא גורמת בהתפתחות המוזיקלית של כל אחד מהגורמים, כולל הקהל; בזמן הקצוב שניתן להם, שגם אותו הם מעבירים בדרך כלל עם שותף לעמדה, הדי ג'ייז, מעבר לעובדה שהם כמעט ואינם צוברים ניסיון מעשי ויכולת להחזיק רחבה בזכות עצמם, נאלצים להפגיז כמה שיותר בכמה שפחות זמן על מנת להתבלט (וכמה אישיות וסגנון ייחודי אפשר להעביר בכאלו מצבים? וכמה נדיבה יכולה להיות ההפקה בשתייה כשיש לה כל כך הרבה כוח אדם על הראש?). כך נמנעת מהערב – ולא משנה מאיזה ז'אנר - התפתחות טבעית יותר, שמובילה אל השיא בשעות הנכונות והקהל הופך לחסר סבלנות.

קראו לי מיושן, אבל אני קורא לחזור לועדה המסדרת של מפא"י, שתשיב עטרה ליושנה, היררכיה והיגיון – 3 די ג'ייז לכל היותר בערב, יחצנים שמייחצנים ובעלי מועדונים שסופרים בסוף את הכסף. צריך סדר בחיים.

עוד מסימני המיתון אפשר למצוא בשני אלבומי טכנו חדשים שיצאו לאחרונה ולא ממש מספקים את הסחורה כמוצרים שלמים. "Chronicles of Never", הראשון של Marcin Czubala (איך מבטאים את השם הזה לכל הרוחות?) ב-Mobilee , הוא האלבום החלש ביותר שיצא עד כה בלייבל המעולה הזה, של סבו קיי ואניה שניידר. Czubala הוא אמנם מפיק מצוין ולא באמת קורים כאן דברים רעים – בעיקר לא קורה כאן כלום – אבל לא ממש ברור לי למה מישהו במובילי החליט להוציא לו אלבום. כל אחד מהקטעים כאן היה יכול להסתדר יופי בתוך סט האוס וטכנו – בייחוד "30th May" ו"Los Companeros" - ויש כאן הרבה אנדרסטייטמנט, גישה קפדנית לסאונד ותשומת לב מיקרוסקופית לאלמנטים הבודדים, אבל גם יותר מדי מינימליזם ומעט מדי רגש. בניגוד לאלבום של שניידר, שיצא לפני חצי שנה והכיל את כל המוטיבים הללו בנוסף למלודיות מעלפות, Czubala יוצא מכאן בעיקר כטכנאי מיומן. אני ממליץ לחכות עם כרטיס האשראי לרמיקסים.

Marcin Czubala, "Chronicles of Never"
(Mobilee)

הסיפור של "Party Lovers", אלבום הבכורה של דמיאן שוורץ, הוא כבר קצת אחר. שוורץ יצר כאן אלבום מעניין, עשיר וגדוש ברעיונות מבריקים, שכל אחד מהם הוא מסיבה שעומדת בפני עצמה. במהלך השנה החולפת ביסס עצמו שוורץ כמפיק ורמיקסר שכמעט ולא מפספס. כל קטע ששחרר לחץ על כל הכפתורים הנכונים – הן במקלדות שלו והן אצל הקהל במועדונים – וגם האלבום הזה לא מנסה להתחכם בשום צורה שהיא. יש כאן 10 קטעים (לא סופר את האינטרו) Fאנקיים וסוחפים (הביטים הרב-שכבתיים שלו מעוררי קנאה ממש), שעושים חשק לעמעם את האורות, להגביר את הווליום ולהגיע כבר לסוף השבוע, אולם קשה לומר שיש כאן איזשהו חזון שנפרש ולא התגלם בכל אחד מהריליסים הקודמים של שוורץ. אם לא זו בלבד, הרי שאווירת הכפיים שחולשת על "Party Lovers" מצליחה לבסוף לעייף. שוורץ הוא מפיק מעניין ושמח יותר מ- Czubala האנאלי, ברם גם לו חסרות מלודיות ורגישות, שייצרו מתח ודרמה מעבר לבייסליינים הדוחפים, כלי ההקשה ששוברים את התבניות המוכרות וסימפולי הקולות הסתומים. לפחות יש כאן עם מה לעבוד. גם זה משהו.

דמיאן שוורץ, "Party Lovers"
(Net28)