באסה או קלאסה

    פינה של רגעים בפופ: קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם "I'm Free" של הסופ דרגונז

    רונן ארבל

    אם אתם מחפשים אשם, תאשימו את האקסטזי. ליתר דיוק, תאשימו את הדילרים שחילקו כמויות מסחריות של אקסטזי לרוקרים משועממים, דחפו אותם לרקוד במסיבות אסיד האוס ורייבים ושינו להם את התפיסה. כי אחרי שכבר רקדת דלוק, הנפת את הידיים באוויר והבנת שלא חייבים להעביר את החיים האלה עם פרצוף נפול ומצב רוח מדוכדך, מה תעשה? תחזור להקשיב לבוב דילן? תמשיך להיות מושפע מהבירדס? מה אתה חמי רודנר?

    אפשר להגיד על שון ריידר הרבה דברים, אבל חמי רודנר הוא לא. למעשה, קשה לי לדמיין מישהו שונה יותר מהמגיש של "להרגיש בבית" מאשר ריידר – משורר, נרקומן ומוביל דעת קהל. ריידר (בדומה לאיאן בראון, אבל ביתר שאת) היה האיש שהפנים את השינוי. הוא לא יכול היה לחזור אחורה ולמען האמת גם לא רצה. והוא היה כל כך קול, שאפשר היה או למות ממנו, או לרצות להיות כמוהו. למרבה המזל רוב ב-1990 הרוקרים הבריטיים רצו להיות כמוהו וכמו בראון; הם התייחסו אליהם כאל אלוהים חיים וניסו לחקות את סגנון השירה, הריקוד, המימיקות והביגוד. כולם רכשו מכנסי באגי וחולצות בטיק שיושבות על הגוף בצורה משוחררת ולכולם היה מראקס איתו הם נהנו לשקשק על הבמה בזמן שהכימיקלים עשו את שלהם והרימו את זווית הפה שלהם לכדי חיוך.

    האפרוריות והדיכאון המנצ'סטרי של שנות השמונים, שהתפרסמו בעיקר בזכות הסמיתס, בלעו כדור ופינו את מקומם לטובת אופטימיות ושמחת חיים שנמהלו בתוך המלנכוליה המובנית בתוך ה-DNA של המוזיקאים מצפון אנגליה. ההצבה של ריידר ובראון כמודלים לחיקוי, הגיעה לא מתוך תכתיבים של חברות תקליטים שביקשו לפדות את ההייפ למזומנים (מה שלמשל קרה בשוק האמריקאי אחרי "Nevermind"), אלא מתוך הסיבה הפשוטה שהם היו קוליים. כל כך קוליים. כך קיבלנו בתחילת שנות התשעים גל של רוקרים מומרים, שהטריפו את המצעדים ולרגע קט שינו את פני הפופ. הגל הזה הביא לנו, בין השאר חיקויי סטון רוזס מוצלחים כמו השרלטנז, להקות שלקחו את המוטיבים האלקטרוניים צעד אחד קדימה כמו פריימל סקרים, להיטים מוצלחים דמויי רוזס כמו "Can You Dig It" ולהקות כיפיות כמו EMF ונורת'סייד. מצד שני הוא גם נתן לנו את החידוש של קנדי פליפ ל"סטרוברי פילדס פוראבר" של הביטלס (כשהתותים מהווים מטפורה לאקסטזי. איזה תחכום), ואסונות אקולוגיים כמו "I'm Free" של הסופ דרגונז.

    "I'm Free" הוא במקור שיר של הרולינג סטונז, שחתם את האלבום "Out of Our Heads" – אוסף הקלטות רנדומלי שרובו חידושים לשירי בלוז ורוקנרול ישנים ומעט מאוד חומר מקורי (השיר מופיע גם בהוצאה האמריקאית של December's Children (And Everybody's) ). הוא בוודאי לא היה מהלהיטים הגדולים של הסטונז ודווקא החידוש של הסופ דרגונז הוא זה שהעלה לו את הפרופיל.

    בדומה לחבריהם הסקוטים פריימל סקרים, גם הסופ דרגונז החלו את דרכם כלהקת אינדי-רוק, וכמוהם גם הם הורידו את מינוני הגיטרות והגבירו את הביטים המתוכנתים והסמפלרים. על פניו הבחירה שלהם ב" I'm Free" היא הברקה – הלהקה משתחררת מכבלי מסורת הרוקנרול שלה בשיר שהוא חידוש לא קונבנציונאלי לאבא והאמא של הז'אנר הסטונז.

    אלא שבמקום להצטרף לאותו אביב נהדר של פריחה מוזיקלית, הסופ דרגונז נשמעים יותר כמו פרודיה על הז'אנר מאשר הדבר האמיתי. זה מתחיל עם הקריאה של הראסטה ג'וניור ריד "Don't be afraid for your freedom", שנותנת לשיר דחיפה של דמורליזציה כבר מהשניה הראשונה. אחר כך מגיע המקצב הכאילו Fאנקי, השירה הכאילו חולמנית והזמרות עם הכאילו נשמה. זה בעצם המוטיב המרכזי כאן – הכאילו. הסופ דרגונז כל כך היו עסוקים בהיות כמו, עד שהם איבדו כל שביב מקוריות שעוד היה בהם קודם. אם לומדים את "Step On" של האפי מאנדייז, גם הוא חידוש לשיר ישן שלכאורה מאוד דומה ל"I'm Free" – במקצב, בקלידים ובשירה - מבינים את ההבדל בין רוח וחזון אמיתיים, גרוב שנוזל מכל נים בגוף וגישה של רוקנרול, למי שנמצא כאן מכל המניעים הלא נכונים. ואם יש מישהו שנמצא כאן ממניעים עוד פחות נכונים הרי זהו ג'וניור ריד האומלל, שנכנס במין קטע של דקלום פריסטיילי ג'מייקני סחי להפליא, שלא קשור לכלום. מה הוא מקשקש? ולמה הוא בכלל נמצא שם? מה חשבו לעצמם הסופ דרגונז, שאם יהיה כאן איזה ראסטה אז אנשים יפסיקו לחשוב שמדובר בוונאביז ויחשבו שהם הקלאש?

    הרגע הזה, שמסתיים בשורה החוזרת "It's nice to be free", הוא רגע של פתטיות מזוקקת עבור כל הנוגעים בדבר – ריד, הסופ דרגונז וכל האפסים שחושבים שמדובר בשיר מה-זה קולי ומניעים את הראש ללא כל טיפת חוש קצב או טוב טעם; אנשים עם קוקו, צפוניות מבאסות שמשתכרות בחתונות (משום מה הוא הפך לשיר חתונות קבוע בישראל, למרות שהוא שיר פרידה מובהק) ואחר כך מקיאות את השוטים של המבחנה שהם שתו ועורכים מוזיקליים שעדיין מנגנים את הזוועה הזו ועוד מחשיבים אותה כשיר ששובר את השגרה המיינסרטימית המעייפת שלהם. תפתחו רגע את האוזניים שלכם – השיר הזה חתיכת חרא.

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה

    "I'm Free" של הסופ דרגונז - באסה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully