השלדים בארון של איאן ברודי

במקרה נתקלתי בכתבה על איאן ברודי והשתוממתי לגלות שהוא חוגג השנה חמישים. אז חשבתי שיהיה נחמד לחגוג לו יומולדת במדור. הוא בחור נחמד וגם יהודי אחרי הכל.

לכבוד החגיגות התחלתי לנבור בדיסקוגרפיה הארוכה שלו כדי לשלוף משם תקליט מיוחד, משהו שיתאים לאירוע. למרות שהוא מעולם לא נהיה שם ממש ענק ואף צלם פאפאראצי לא מזהה אותו בסופרמרקט, לברודי יש הספק נאה וגם כמה הצלחות מסחריות לא קטנות.

הבחור צמח בסצינת הפאנק של ליברפול, ממנה יצאו גם ביל דראמונד, ג'וליאן קופ, איאן מקאלך ואחרים. באייטיז, אחרי שניגן בכל מיני להקות מקומיות, כמו Big in Japan (אין קשר לאלפאוויל), הפך ברודי למפיק מבוקש: הוא הפיק את שני האלבומים הראשונים של אקו אנד דה באנימן – הלהקה הגדולה ביותר שיצאה מליברפול בשנות השמונים - וגם את הפול, טרי הול, הפרימיטיבז, Icicle Works, דודג'י וסליפר. גם בימינו הוא ממשיך להפיק להקות כמו הקוראל והזוטונס.

בסוף שנות השמונים הקים ברודי את ה-Lightning Seeds, שכבר הסינגל הראשון שלהם, "Pure" (89'), היה יצירת מופת של פופ מתקתק שבישר על תחילתה של תקופה חדשה בפופ הבריטי. כשהבריטפופ פרץ, הלייטנינג סידז – שהיו שם עוד קודם וחיכו בסבלנות לתורם - התאימו לו בול.

הרוח הפטריוטית שנשבה בממלכה המאוחדת בימי "קול בריטניה" דבקה גם בברודי, שעמד מאחורי המנון הכדורגל "Three Lions" (השיר של אנגליה ליורו 96', שליווה את אנגליה גם למונדיאל ב-98') עם הקומיקאים פראנק סקינר ודיויד בדיאל. ואז, בגיל 46, הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Tales Told", שהיה אלבום אקוסטי ואינטימי, כמקובל לאלבום סולו ראשון של מישהו שעמד בראש להקה שמחה המון שנים ומעולם לא ממש התפנה לשפוך את לבו קודם לכן.

כל זה סבבה, אבל זה לא מה שחיפשתי. רציתי למצוא בעבר של ברודי משהו באמת מפתיע. את הלייטנינג סידז כולם מכירים ואילו לשם Big in Japan נתווספה עם השנים שכבה עבה של אבק מיתוסים, בגלל כל השמות הגדולים שניגנו בלהקה. אחרי הכל זאת הייתה סופרגרופ הפוכה (שחבריה לא היו מוסיקאים מוכרים לפני כן, אבל הפכו לכאלה בהמשך חייהם), כשלצד ברודי ניגנו שם הולי ג'ונסון מפראנקי הולך להוליווד, ביל דראמונד מ-KLF, דיויד באלף מה-Teardrop Explodes (להקתו של ג'וליאן קופ) ובאדג'י מסוזי אנד דה באנשיז.

קל לשכוח או לפספס, אבל בעבר הרחוק של ברודי מסתתרת עוד להקה, שמעולם לא קיבלה הרבה חשיפה. וזאת בדיוק הלהקה שחיפשתי! קראו להם Care, ולמעשה זה היה צמד, בו שיתף איאן ברודי פעולה עם פול סימפסון, שפועל בשנים האחרונות תחת השם Skyray.

סצינת המוזיקה של ליברפול במחצית השנייה של שנות השבעים הייתה קטנה. כולם ניגנו עם כולם, אבל כל מי שניגן בלהקה של מישהו אחר זמם בסתר לעזוב ולהקים להקה משלו, שהוא יהיה בה הסולן. פול סימפסון ניגן בהרכב בשם A Shallow Madness עם ג'וליאן קופ ואיאן מקאלך. ההרכב התפרק כדי שמקאלך יוכל ללכת ולהקים לעצמו את אקו אנד דה באנימן, וקופ את ה-Teardrop Explodes. בהתחלה סימפסון המשיך עם קופ, ושימש לכמה דקות בתור הקלידן של ה-Teardrop Explodes, אבל כמו כולם, גם הוא רצה להיות סולן, אז הוא עזב אחרי סינגל אחד והקים להקה משל עצמו בשם The Wild Swans.

איאן ברודי, שמימש את החלום להיות סולן רק הרבה יותר מאוחר, בלייטנינג סידז, ניגן באותה תקופה ב- Big in Japan ו-Original Mirrors. הוא וסימפסון הכירו דרך וויל סרג'נט מאקו אנד דה באנימן, שהיה אז שותף לדירה של ברודי. ב-83' השניים התחילו לנגן ביחד תחת השם Care, וביל דראמונד, שקודם ניגן עם ברודי ב- Big in Japan ועכשיו היה המנהל של אקו אנד דה באנימן, סידר להם חוזה הקלטות.

Care הוציאו שלושה סינגלים מצוינים במחצית הראשונה של שנות השמונים ("My Boyish Days", "Flaming Sword" ו"Whatever Possessed You"), אבל כל אחד מהם משך לכיוון מוזיקלי אחר. ברודי, שתמיד הייתה לו אלרגיה למילה "אנדרגראונד", רצה לעשות "מוזיקת פופ מודרנית" כהגדרתו, אבל עם השפעה סיקסטיזית. סימפסון סלד מהנטיות המסחריות של ברודי ורצה לעשות מוזיקת דיכאון רצינית, מינימליסטית ומסונתזת - שזה מה שהיה נחשב למכובד באייטיז - בלי כל החלילים והטמבורינים והכלים החיים האלה שברודי הביא לאולפן וסימפסון תפס כקישקושים פסיכדליים מיותרים.

ברודי וסימפסון היו הפכים גמורים: איאן היה איש של לילה, פול היה איש של בוקר; פול היה יפיוף בלונדיני, מאופר ומסופר לפי מיטב אופנת הניו רומנטיקס (מעין דיויד סליביאן לעניים), בעוד שברודי היה החנון היהודי עם המשקפיים. היה מי שכינה אותם "הזוג המוזר".

כמובן שהניגודים החריפים בין הטעמים המוסיקליים, הסגנון, האופי והטמפרמנט של ברודי וסימפסון הוא זה שהיה אחראי לסוד הקסם של Care. סביר להניח שהם ידעו את זה, אבל היה להם קשה לעבוד אחד עם השני. ולמרות שהאלבום שהם הקליטו היה כמעט מוכן, הם החליטו לגנוז אותו ולהתפרק. סימפסון חזר ללהקתו הקודמת, The Wild Swans, וברודי הקים את הלייטנינג סידז. אך למרבה השמחה, ההצלחה של הלייטנינג סידז הובילה לכך שב-97' הוציאה קמדן רקורדז דיסק אוסף של Care.

האוסף, "Diamonds and Emeralds", מהווה רטרוספקטיבה מלאה לקריירה הקצרצרה של Care, כולל סינגלים, בי-סיידז ושירים שהוקלטו לאלבום הבכורה הגנוז. היות ואיאן ברודי הלחין והפיק את המוזיקה של Care (סימפסון כתב את הטקסטים ושר), יש בה יותר משמץ של לייטנינג סידז. הפופ המנצנץ והאופורי שפרסם את ברודי בלייטנינג סידז והכשרון שלו לשלב פריטת גיטרה עם סינתים וסאונדים מפתיעים, כולם נמצאים גם כאן.

בגדול Care נשמעים כמו גירסה יותר אייטיזית של הלייטנינג סידז, אילו אדווין קולינס (Orange Juice) – שהקול של סימפסון מאוד מזכיר אותו - היה הסולן. מצד שני, בכמה קטעים, כמו "What Kind of World", ניתן גם לחוש את ההשפעה של סימפסון, שמשך בכח לכיוון הסינתפופ האפלולי.

שני הסינגלים הראשונים - "My Boyish Days" ו"Whatever Possessed You" – הן קלאסיקות ניו-ווייב אבודות שצובטת בלב כמו שרק אינדי-פופ רומנטי יכול. אבל הלהיט הכי גדול שלהם, שזה כמובן עניין יחסי, היה "Flaming Sword" - שיר פופ מקסים, אך בעל טקסט קצת מביך, בו שואל סימפסון את מאזיניו "מי יקנה את החרב הבוערת שלי?". אם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ברודי הקליט מאוחר יותר גירסה משל עצמו לשיר במסגרת הלייטנינג סידז. "Flaming Sword" הגיע בזמנו לתחתית הטופ-50 במצעד הבריטי והביא לצמד חשיפה מסוימת במגזיני הטין~פופ הבריטיים של השעה, כמו "סמאש היטס" ו"No. 1".

ל-Care יש את הקסם האייטיזי הייחודי של לחני פופ רומנטיים, סולן דרמטי על גבול הטראגי והפקה בוהקת ואופורית. אם אתם אוהבים פופ שמרגיש כמו פארק בריטי ירוק ביום אביב קריר, כשהמדשאות הרטובות שטופות שמש, חפשו את האוסף הזה של Care. וגם אם אתם סתם מחבבים את איאן ברודי.