רשמקול 22

לא היה קל להחליט איך לעשות כבוד למודימן (Kenny Dixon Jr בשמו האמיתי, המכונה גם J.A.N. - Just Anotha Nigga), שמגיע ארצה בשבוע הבא. לבסוף החלטתי ללכת אולד-סקול - להתמקד אך ורק בתקליטים שלו וכאלה הקשורים בו, שנמצאים ברשותי (פלוס אחד ששאלתי מחבר). היות ותקליטי הוויניל מהווים נדבך כה מרכזי בפועלו, עם שילוב מושלם של חומר ורוח, הבחירה הזו מתאימה לווייב של מודימן (רשימת השירים המלאה נמצאת בתחתית). את הקלאסיקות הרבות שלו (בין השאר "Shades of Jae" ו- The Dancer"), שבשבילן אתם לא בדיוק צריכים אותי, החלטתי להשאיר ללינקים המצורפים (אחד מהם אתר עם המון סטים שלו, כולל ראיון נדיר שהעניק לג'יילס פיטרסון). מאותם לינקים גם תוכלו להבין שסט של מודימן עצמו לא בהכרח אמור להישמע כך - מורכב אך ורק מיצירותיו שלו - אלא יכול להכיל כמעט כל דבר שבין ג'יימס בראון וגיל סקוט-הרון לדטרויט טכנו, אולד סקול שיקגו האוס (טיירי קופר ודומיו) ואפילו ג'יי דילה או הדורז. לפני 3 שנים שמעתי אותו מנגן אסיד מינימליסטי לצד בלדה של סמוקי רובינסון. מה יהיה כשינחת בבלוק נשאיר בינתיים לדמיון.

כמו שאני תופס את מודימן, דחיסת להיטיו השונים יחד תהיה מנוגדת לרוח המוזיקה שלו, שבדרך-כלל נחווית באוזניות או בבית, ושלא הרבה די ג'ייז באמת יכולים/רוצים/מצליחים להשחיל קטעים שלו מבלי לאבד את הרחבה (כמעט ביחס הפוך למספר אלו שמציינים אותו כהשפעה בשביל תו האיכות הנלווה). וזה לא רק מודימן עצמו, אלא גם כל מה שקשור לנשמה במוזיקת דאנס – העמסת קלאסיקות - איכותיות ככל שיהיו - קטעי דיסקו ועוד קצת ווקאלז של דיוות לא בהכרח מעידה שיש לך נשמה; היא בעיקר מלמדת שאתה חתיכת צ'יזי מאדרפאקר. האוס, ובעצם כל מוזיקת מועדונים פרופר (היפ הופ למשל לא נכלל כאן) קשורה ביכולת לאבד את עצמך בתוכה; כשפרטים קטנים מקבלים משמעות בתוך מכלול. זה גם האפקט ששבה אותי כשהתאהבתי במודימן בשנת 2000, עת יצא אלבום המופת שלו "Forevenevermore"; אלבום שנע ונד בין סימפולי סול וקטעי מלל לבין ביטים לו-פיי-ים ומינימליסטיים, כמעט כמו רדיו ישן שמתביית לסירוגין על שתי תחנות רדופות שדים על הסקאלה.

מודימן בכלל התחיל את דרכו כדי ג'יי היפ הופ בדטרויט של האייטיז, נתן קטנה בכלא באיזשהו שלב, ואז עבד בחנות התקליטים של בלייק בקסטר. משם החל להפיק קטעי האוס/טכנו ששילבו השפעות של דיסקו, ג'אז ואר אנ' בי. קטעים מוקדמים שלו כ-"Amerika" (עם סימפולים של גיל סקוט הרון ואידריס מוחמד) ו-"I Cant Kick This Feeling When It Hits" (שמסמפל את Chic וסטיבי וונדר) יצרו סביבו עניין מיידי, בעיקר בקרב קהילת הדאנס האינטליגנטי באירופה. עם השנים הוא הפך ליותר מוזיקלי, אבסטרקטי, ג'אזי ועמוק, עם קטעים שסימפלו יוצרים כ-Deodato, ג'ורג' בנסון, רביעיית דייב פייק, בוב ג'יימס, סיל ג'ונסון ("Is It Because I’m Black" שמסומפל ב-"I’m Doing Fine" וסומפל גם על ידי הוו-טאנג קלאן), סקיצות מסרטי בלאקספלויטיישן ואף הקלטות של מהומות 67' בדטרויט.

בסביבתו הקרובה פועלת קבוצת יוצרים שכוללת מפיקים ומוזיקאים כת'יאו פאריש, ריק ווילהייט, עומר S, אנדרס, נורמה ג'ין בל, אלטון מילר, פול רנדולף ואמפ פידלר כשעם השנים הוא זכה למעמד קאלט, שכמעט ומגיע לרמתם של בני עירו קארל קרייג ו"מאד" מייק באנקס מ-Underground Resistance. את האווירה המיתית ששורה סביבו הוא גם טיפח לא מעט בעצמו – בסירובו הכמעט מוחלט להתראיין, המידע המינימאלי שמופיע על תקליטיו, שמות הקטעים וכותרות המשנה עם המסרים המסתוריים, תיקלוטים מאחורי פרגוד וכדומה. במשך זמן רב הוא נתפס כמיליטנטי ואף הואשם בהיותו גזען אנטי-לבנים, הטוען שאלו גנבו מהאדם השחור את המוזיקה שלו למען בצע כסף. באותו ראיון עם ג'יילס פיטרסון משנה שעברה הוא נשמע דווקא מפויס ומבודח למדי, ובתכלס, בלי כל הלבנים האלה בצידו השני של האוקיינוס, קהל מאזיניו לא היה מתרחב הרבה מחוץ לגבולות השכונה שלו, כפי שהוא בעצמו מעיד.

מודימן הוא תולדה של מסורת מוזיקלית עשירה ומגוונת (דטרויט, מוטאון וכו'), שנלווית לה גם תרבות בילוי מאוד מסוימת שמתקיימת בדטרויט (הקברטים, מסיבות הרולרסקייטינג, דטרויט ביטדאון). את השפעתו המתמשכת על עולם הדאנס של ימינו אפשר לשמוע אצל מפיקים שמאוד שונים האחד מן השני, בין אם אלו אנשי האוס/טכנו פרופר כהנריק שוורץ וחברי Innervisions, אנשי נו-דיסקו כ-Todd Terje ו-Mark E, החברה הטובים מ-Rushhour באמסטרדם ואפילו בקצוות מרוחקות יותר לכאורה כחבורת DFA (תקשיבו לסינגל הבכורה של הרקולס אנד לאב אפייר – "Roar/Classique #2") או דייב טיילור (Switch/Solid Groove – כברמיקס המדהים ל-"Blackjoy") ויואב B הישראלי. יש גם כאלו שבאופן מוצהר מנסים לצעוד בעקבותיו, כמו Trus’me הסקוטי, אבל עדיין אף אחד לא באמת נשמע כמוהו.

*מודימן ינגן ביום שישי הבא בבלוק, ת''א.

הקטעים בסט: