דור - אלונה

אלונה דניאל היא זו שבין היתר, המציאה מחדש את המושג "עובדת על אלבום", ועוד במונחים של מוזיקה ישראלית, שזה מכובד. שש עשרה שנים מאז "זאבים" וכמעט עשר שנים של עבודה על חומרים חדשים, הפכו דמות נשית מרכזית במוזיקה הישראלית, לנספחת בסקירת הקריירות של ערן צור וקורין אלאל. למעשה, דניאל מתחה את הגבול עד כדי כך, שלא משנה כמה טובה תהיה התוצאה – שהיא הטובה ביותר בכל הקריירה שלה - קודם כל יעסוק האלבום בזמן שעבר ורק אח"כ במוזיקה שיש בו.

"ליל הבכורה" – שם עתיר במודעות עצמית, כיאה ליוצרת שתרגמה את מאיר שלו לרוסית - הוא אלבום אנרגטי ותיאטרלי, מחובר מוזיקלית לתזזיתיות של דניאל וגם לאהבה הכנה שלה לרוק'נ'רול, חשמל ותופים מקומפרסים כמו אלבומי אמצע שנות ה-90 של פי. ג'יי. הארווי. לראשונה בקריירה של דניאל, השירה שלה נקייה ומצוחצחת עד שקולה סוף סוף עומד לרשות השיר ולא להיפך. גם טקסטואלית נוספו צבעים לשיריה של דניאל, שמנסים לספר סיפורים מקצוות חייה; מהטירוף הפנימי-לאומי של דניאל וישראל ("אגף האי-שקטים"), לעוד פרק במיתולוגיה של שכונת פלורנטין ("פלורנטין") ועד למותו הטראגי של אביה של דניאל ("באשר תלכי אלך"). אלו רק דוגמאות חלקיות, שכן כל שיר ב"ליל הבכורה" נעטף בדרמה אחרת ובאווירה שונה. מעשה זה, אגב, הוא כמעט ספרותי ובוודאי לא מקובל במסורת ה"פילרים" הנהוגה אצל מוזיקאים וותיקים הפועלים על טהרת "העיקר שיהיו 12 שירים באלבום ונוכל לנוח עוד 7 שנים". גם אם חלק מהטקסטים נופלים ברמתם מהשירים הטובים באלבום ("לילה", למשל), ניכר שבזמן שדניאל הפכה את הקלישאה "אוספת חומרים" למין כתב אישום על סחבת ושלומיאליות, היא באמת אספה חומרים וסיננה אותם, כך שלכל שיר יש את ה-DNA שלו ולכל טקסט יש שורשים, המקנים גם לחלשים מביניהם אמינות.

ובכל זאת משהו חסר ב"ליל הבכורה", שמונע ממנו להפוך לקאמבק מפואר ולאלבום העומד בשורה אחת עם "חתוך תוכן" המיתולוגי של טאטו (בו היא שרה את רוב השירים). זאת לא העטיפה שראוי שתהיה מכובדת מעט יותר וזהו גם לא השיר שזהה בדיוק ל"הוא והיא" של ערן צור ("לילות", לא להתבלבל עם "לילה" מהאלבום שבכלל נקרא "ליל הבכורה"). מדובר בעיקר בהיעדר הפקה מוזיקלית אמיצה יותר. קורין אלאל עשתה עבודה טכנית מצוינת ודניאל נשמעת טוב ומאוזנת יחסית, כשאפילו השירה מחוץ לנגינה מתקבלת כצעד הגיוני בהתחשב בווקאליות של דניאל. אלא שדווקא מפרסונת רוק'נ'רול ואפילו מטאל כדניאל, אפשר היה לצפות ששיר כמו "פרח משאלות", שמלכתחילה ניחן בריף משומן של מוסכניקים, היה דופק את הראש בקיר ולא רק מחבק אותו כאילו מדובר בכותל המערבי. דווקא הזמן שעבר והאגרסיביות של דניאל על התופים היו אמורים לעזור לה לברוא את דמות הרוקרית הישראלית מחדש, אולי אפילו להוות מודל לז'אנר שלמרבה הצער לא קיים בארץ מאז מותה הטרגי של ענבל פרלמוטר והתאיידותה של שילה פרבר (שגם היא בוודאי, "אוספת חומרים"). במקום, "ליל הבכורה" יכול להיות אלבום מעולה של קורין אלאל, או דיסק שלמענו דנה ברגר הייתה מוכנה למכור את לואי להב. עבור אלונה דניאל זהו רק הקפה של הבוקר, בתקווה שהסטייק לא יגיע רק בעוד 16 שנים.