היי בנטורל

בגדול אתה צריך לענות על שלוש שאלות. קלה, בינונית וקשה. פשוט, קל ופוגע: "האם אתה רוצה להפסיק?", "מתי אתה רוצה לעשות את זה?" ו"כמה זמן אתה מתכוון להמשיך בזה?". משולש הברמודה הזה תחם יותר מדי דברים בחיים שלי וכנגד כל חוקי הטריגונומטריה הוכיח אלסטיות ערמומית, עצובה ופסיכדלית.

דווקא במקרה שלי התאימו המונחים 'בקע' ו'תשלום בקע' כמילים נרדפות לסינוסים והקונוסים של הסטלה ודרכי היציאה שלה. היו רגעים שזה ממש הפחיד עד כמה אמיתי זה מרגיש להיות סחי. באמת. דמיינו את השביל המוכר ביותר לכם, זה שמתחיל את היום ומסיים אותו לעת זריחה, חסום. ואחר כך, לאחר שתבקעו ציפורנים בניסיונות לעשות בו חריץ דרכו ניתן להריח משהו מוכר ממכם, תסכימו עם העובדה שמה לעשות - הגיע הזמן להניח לעבר. ההווה, כמה בנאלי, קרוב מדי; אתם מריחים את הנשימה שלו על הפנים ולא מן הנמנע שתסיטו אותם רק כדי לגלות גם שם, שאין לאן לברוח. אני חושב שזה הלקח הגדול ביותר של הסחיות. ההכרה המאד מעצבנת הזו שאין יותר לאן לברוח. השביל טושטש ואבד. עכשיו זה סתם מדבר. לך תמצא לך מחדש מקורות מים בדיונות יומיומיות של החיים במאה ה-21. אם אתה רוצה להפסיק כמובן. יס יו קאן.

לדחות דברים תמיד היה קל. קל מדי. מין פעולה הפוכה כזו. מהסוג בו קל להחליט היום וקשה להתמודד עם התוצאה שלה כעבור יומיים. ריבית ד'ריבית. שתי תאומות סיאמיות שאורבות לך בפינה של הרחובות האחוריים בנפש שלך ולוחשות לך כמו דמויות מונוכרומטיות מ"עיר החטאים" בקול כפול את הדברים שאתה הכי שונא לשמוע. ובמשך כל היום לא תוכל לברוח מהריח הזה שלהן: זיעת גבינה צהובה זולה מהסוג של פיצות אחד ועוד אחד.

"מתי אתה חושב לעשות את זה?" היא יופי שאלה; הרמה להנחתה לטיפוסים דחיינים, סטלנים במילים אחרות. כי סטלה זה יופי של פתרון לדחות; מנגנון הגנה משומן שלא מתקלקל לעולם, אך בעל אפקטביות שלילית לאורך זמן. ואת הדודות המאובקות הכחשה והדחקה כולנו הרי מכירים. וזה מעצבן. יא אללה כמה מעצבן. והורס סטלות. יותר מדי פעמים ובעיתות תכופות והולכות אתה מוצא את עצמך מעשן ונהיה עצבני יותר. ואז זה מגיע. התשובה, גחמתית כמו ריח של בחורה בוגדנית ומשפילת מבט שבדיוק נתפסה. תשובה שחוסמת לך את שדה הראייה. איך אמר סטלן וותיק? "ברגע של סחרחורת, עם יד ביד כל חושך עד הוא חתיכת שחרחורת”. די. לא עוד. חייבים הרי לעשות משהו. ואם כבר עשית כנראה שבאמת הגעת לסוף. גם הד"ר התחכמות שלך ידע באמת למות. בסוף כולם כולם יגידו לך אמרתי לך.

כשעוברים לידך יותר מדי עכשיו-ים, רבים מכדי לספור, אתה מבין שזה משחק ילדים. אתה קולט כי מה שדימית אותו לגדול שבפחדיך הוא חסר בושה ולא יפגע בך. הוא בסך הכל הומלס מסכן המנגב פניו בנייר עיתון וממשיך הלאה לאסוף בקבוקים, מתרחק ממך, רחוק ממך, זה לא אתה. אתה התבגרת. אתה כבר לא רודף אחרי דרקונים, מחשבות, דילרים ושקיות מתרקונות עם ריח של ארגז חול. אתה אספן של ימים. סופר אותם כמו שאיש עשיר וקמצן מקבל הנאה מלספור שוב ושוב את הונו, לא חלילה לעשות בו משהו. אוגר. אוגר סחיות כי יש לך וואחד גאיות למלא.

וחורף. וגשם מטפטף על עורף. וקר. היום אני הגעתי בספירה ל-365 כאלו. אחד לאחד אני זוכר אותם. זוכר את הגאווה הילדותית של חודש ראשון, חוסר הבטחון והפקפוק של שלושה, ההכרה המרוגשת בזה בחצי שנה, ההשלמה הסטואית בתשעה חודשים והסיפוק הרגעי הזה של השנה. הנה לך יופי של כמה אתה מתכוון להמשיך עם זה. לפחות עם דבר אחד אני יודע שאפסיק. משבוע הבא. טור אחרון. ועד אז אני ממשיך להפסיק.