פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קוואנטום של אכזבה

      הנבל רכרוכי, הבחורה אנמית, האקשן מבולבל ובונד סתם פרא אדם. ניחשתם נכון – ישי קיצ'לס לא ממש התלהב מ"קוונאטום של נחמה"

      אחרי ש"קזינו רויאל" חצה את הקהל לשני מחנות (לאלה שחשבו שבונד החדש הוא בדיוק מה שהעולם היה צריך עכשיו, ולאלה שחשבו שבונד החדש הוא לא יותר מבריון חסר קלאסה שמחולל שמות ברעיון המקובע שלהם לאיך סרט של 007 צריך להיראות) צפוי כעת "קוואנטום של נחמה" לגרום לאיחוד מחודש ומרגש של השורות. כי גם אלה וגם אלה יתאכזבו ממנו עד מאוד. הראשונים, כי החדש לא ממש מתקרב לקרסוליים של "קזינו רויאל". כל האחרים, כי במהלכו בונד רק הופך לעוד יותר בריון, עם עוד פחות קלאסה, והוא רק ממשיך להתרחק מהחופים החמימים שמיוצגים בסרטים הקלאסיים של הסדרה.

      העלילה מתחילה מהמקום בו זו של "קזינו רויאל" הסתיימה (עם לכידתו של מיסטר ווייט, אחד מהקולגות המרושעות של לה-שיפרה), ולמשך משהו כמו עשרים דקות – בהן בונד (דניאל קרייג הבאד-אס) מעורב במרדף מכוניות מסמר שיער, במרדף גגות חביב בהחלט (שמסתיים בנפילה מרשימה דרך תקרת זכוכית) ובקרב פנים מול פנים בחדר צפוף שבו אפשר לשמוע את העצמות נשברות – "קוואנטום" מצליח לספק את האשליה שהוא הולך להיות לא פחות מסעיר ואדיר מזה שקדם לו. אבל ברגע שהסרט לוחץ על הברקסים כדי לעצור לנשום (ולתת קצת אקספוזיציה), משהו במכונה מתחיל לחרוק. המומנטום נדפק, הדופק יורד, והאסימון נופל. כי זה פשוט לא זה. עד כדי כך לא זה, למעשה, שאם הבונדיאל היה נערך היום, "קוואנטום של נחמה" – שמתכבד להיות גם הבונד היקר ביותר (עם תקציב של כ-130 מיליון ליש"ט), וגם הבונד הקצר ביותר (105 דקות בלבד) - לא היה עובר את שלב שמינית הגמר.

      תת-תזונה חריפה

      על כל פנים, מה שמעסיק את גיבורנו הפעם זו נקמה. הוא הולך למצוא את האנשים שאחראיים למותה של אהובתו וספר לינד (שטבעה באופן דרמטי באחד מהקליימקסים הרבים שאיכלסו את הסרט הקודם), והוא הולך לפרק להם את הצורה, ושמישהו ינסה לעצור אותו, וברור שכולם מנסים.

      המטרה העיקרית שלו היא נבל יורו-טראשי די סתמי בשם דומיניק גרין (מתיה אמלריק, "הפרפר ופעמון הצלילה") – פילנתרופ חובב כדור הארץ בשעות היום, ובורג מרכזי בארגון רשע ענק וזדוני בשם קוואנטום (סוג של שדרוג של ספקטר) בשעות הלילה - שזומם להפיל את המשטר בבוליביה, ולהרוויח מכך בגדול. המרדף של בונד בעקבותיו ייקח אותו להאיטי, לאוסטריה, לאיטליה, וכן, כפי שראיתם בקדימונים, גם למדבר בוליביאני צחיח, כאשר כל תחנה גיאוגרפית תעשה כמיטב יכולתה לשמש תפאורה ראויה לסצנת אקשן מהירה ועצבנית, שלא תתקשה להזכיר לכם את סרטי ג'ייסון בורן (ולא במקרה: דן בראדלי, איש הפעלולים של בורן, אחראי לכוריאוגרפיה של סצנות המרדפים והמכות גם כאן). כמו כן, בונד יפגוש בדרך את קאמיל היפה (אולגה קורילנקו) – בחורה קשוחה אך משעממת שמחפשת לסגור חשבון משל עצמה (איזה גנרל בוליביאני אנס ורצח את המשפחה שלה לנגד עיניה).

      כפי שאתם יכולים לדמיין בנפשכם, המסע לא יהיה קל בכלל, אך בסופו של דבר, למרבה השמחה, השניים ילמדו שנקמה זה לא הכל בחיים. למרבה הצער, האופן שבו העניין יובהר להם צפוי להותיר אתכם מעט אדישים. שכן הצד האמוציונאלי של היצירה הזאת סובל מתת-תזונה חריפה. ובכלל, אין כאן כמעט זמן לדיבורים. מקסימום יהיה פנאי לסאונד-בייט או שניים (על זה שהגיע הזמן שג'יימס יסלח לעצמו כבר, על זה שהיורו חזק יותר מהדולר, על זה שארצות הברית עושה עסקאות מלוכלכות בדרום אמריקה, וזהו פחות או יותר). כי אם כבר יש כמה שניות בסרט הזה שבהן בונד לא מחטיף למישהו מכות (תוך כדי שהוא קופץ ממרפסת למרפסת), אלה בעיקר מנוצלות על מנת לקדם את העניינים לסצנה הבאה בה בונד מחטיף למישהו מכות (תוך כדי שהוא קופץ ממרפסת למרפסת). כי כל השאר פשוט הרבה פחות חשוב הפעם.

      לא מרגיש כמו סרט שלם

      אם לא די בכך שהרע הראשי רכרוכי להפליא (במשך כל הסרט לא רואים אותו עושה שום דבר מפחיד או מסוכן), שהבחורה היפה אנמית להחריד (שום ניצוץ בינה לבין קרייג), ושלתסריט יש פחות מעוף מפואד ואבי ביטר בכדור פורח, הרי שגם הבימוי של מארק פורסטר ("מונסטר בול", "מעבר לכל דמיון") לא ממש עוזר לצופה להרגיש שהוא בידיים טובות. להפך.

      נכון, הפתיחה הסוחפת מספקת מנת אדרנלין ששווה לבדה את מחיר הכרטיס, אבל כבר שם מתקבלת התחושה המעט מעיקה שהמצלמה - שלא מפסיקה לרעוד ולהידחף - חונקת את ההתרחשויות. שהיא יותר מדי אין יור פייס. כתוצאה מכך, וכתוצאה מעבודת העריכה ההיפר-אקטיבית, סצנות הפעולה נוטות להיות די קשות להבנה (מישהו הצליח להבין מה בונד בדיוק עשה בקטע עם הסירה?). וזה רק הולך ומחמיר ככל שהעסק מתקדם. בקיצור, אם פורסטר – שזהו סרט האקשן הראשון שהוא מביים - היה מבין בפעולה חצי ממה שהוא מבין בפונטים (ניכר שהכתוביות שמיידעות את הקהל באשר למקומות אליהם נוסע בונד נבחרו בקפידה יתרה) מצבנו היה ללא ספק טוב בהרבה.

      זה לא שאין לסרט הרועש, החלול והמפוספס הזה את הרגעים שלו – כי בהחלט ישנם כמה כאלה (מלבד הנפילה דרך תקרת הזכוכית בפתיחה, גם שיחת הועידה של קוואנטום, במהלך הופעת בכורה חגיגית של טוסקה, מעוררת חיוך, וגם האפילוג, ברוסיה, מצליח לסגור את הסיפור באופן שמותיר מעט תקווה לגבי עתיד הסדרה) – אך בסופו של דבר, "קוואנטום של נחמה" לא מרגיש כמו סרט שלם. אין כאן שום דבר שידביק ויחזיק את ההבזקים החיוביים שקיימים יחד, למקשה אחת, ובטוח שאין כאן שום דבר שיספק למישהו בעולם הזה את התחושה שפורסטר לוקח את בונד צעד נוסף קדימה. אם כבר, הוא יורה לו ברגל. כמה פעמים אפילו. בהחלט אשמח אם בסרט הבא ג'יימס ימצא את הדרך לנקום בו על כך.