אליה וכוס בה

אם דבנדרה בנהארט אי פעם עלה לכם על העצבים, כדאי שתתרחקו מ-Megapuss - ההרכב החדש של הסלבריטי השעיר ביותר בעולם - כאילו היה זוג בלונדינים הלבושים בלבן, חובשים כפפות צהובות ומגלגלים כדורי גולף על הרצפה. אם עד היום בנהארט טייל - בכל אלובמיו והופעות האורח שלו - בין עולם הצחוקים לעולם הרגש ובין מבנה פופי מדויק לפיזור חסר הגיון, ב-Megapuss הוא התמקם לחלוטין בעולם המפגר של הדאחקות והבאלגן.

Megapuss אפילו התחיל בתור בדיחה. בנהארט ישב עם גרוגרי רוגוב, אחד מנגני ההופעות שלו, וביחד הם החליטו להקים להקה רק בשביל לקרוא לשירים בשמות טיפשיים. עם הזמן הבדיחה הפכה למציאות, עוד ועוד שירים נכתבו, וללהקה הצטרפו - חלקם באופן רשמי יותר וחלקם פחות - גם פאב מורטי מהסטורקס, נוח ג'ורג'סון, יד ימינו של דבנדרה (שגם היה איתו בארץ ושר את השיר הכי יפה בהופעה) ועוד כמה מזוקנים. ביחד הם הוציאו את "Surfing", אלבום שאמור היה להיות פלופ ענקי (בדיחות במוזיקה זה פשוט לא זה) ובכל זאת יצא די נסבל (זאת אומרת, לחובבי דבנדרה). יודעים מה, יש בו אפילו כמה שירים מוצלחים, ואחד, "Sayulita", שנשמע כמו משהו מהאלבומים הראשונים של בנהארט.

שמות השירים, כמתוכנן, אכן טיפשיים, למרות שאפשר למצוא בניהם קו מקשר: "אנשי ברווז גברי ברווז", "אדון בשר", "איש חזיר", "ציצים של תרנגול" וכו'. אלו הן לא הבדיחות העיקריות באלבום, ובטח לא הדרך היחידה שבה ניסו Megapuss למשוך תשומת לב. ב-"Adam and Steve" למשל, הם מכניסים את הגיטרה הצ'יזית מ-"Careless Whisper" של ג'ורג' מייקל, ב-"A Gun On His Hip and a Rose On His Chest" הם שרים, באיחור אופנתי משהו, "שמישהו יזיין את הנשיא/ בתחת" ואז ממשיכים, בדיוק באותו האופן לפנות גם אל הומופובים, המשטרה, הכמרים ומי לא. בנוסף, בשביל לנסות ולהיות פרובוקטיביים עוד יותר, הם פוצצו את חוברת האלבום בתצלומי עירום שלהם.

השירים המוצלחים הם השיר הפותח, "Crop Circle Jerk '94" שלמרות הטקסט שלו נשמע כמו קטע שהיה יכול להיות בכיף על "Cripple Crow"; "אנשי ברווז גברי ברווז" שהספוקן-וורד הכאילו הודי ואפילו המשפטים בו איכשהו כן הצליחו להצחיק אותי; "Chicken Titz" הפיפטיזי ו-"Theme from Hollywood" הפופי ועתיר הגאווה, שחייב להיות הסינגל הבא של Megapuss. אך הסיבה הכי טובה לקיום האלבום הזה, היא התקווה שהסאגה הזו מרוקנת את דבנדרה מכל רצון להצחיק ולזעזע ומשאירה אותו נקי לקראת אלבום הסולו הבא הקרב שלו. מה אתם יודעים, אולי לא תהיה בו אפילו בדיחה אחת.

מגאפוס, "Surfing"
(Vapor)

כבר לא שומעים על אנשים ששרים סרנדות לאהובתם מתחת לחלון ביתה. גם כי זה ממש גיי, אבל בעיקר בגלל שבעשרים השנה האחרונות, המיקסטייפ תפס את המקום של המחווה-הרומנטית-המוזיקלית ולא שיחרר. כמו בכל תחום, ככל שהטכונולוגיה התקדמה, העצלות גדלה; מלשבת שעות על טייפ דבל קאסט, להדביק מדבקות ולעצב עטיפות עברנו ללצרוב כמה שירים ולהדפיס איזו תמונה. משם הגענו לימינו, שבעשר דקות אפשר להכין מיקסטייפ ב-imeeem ולשלוח לינק חסר ייחוד במייל. "העיקר המחשבה" - כן, בטח.

מייקל אנג'לקוס החליט שחברה שלו שווה יותר מזה. לוולנטיינס דיי האחרון הוא כתב לה מספר שירים על הלפטופ, הקליט והביא אותם רק לה. היא כל כך התרגשה מהכשרון ושכנעה אותו להשמיע את השירים לחברים שלו; אלו התלהבו עוד יותר והציבו בפניו עובדה: "אנחנו נקים להקה, ננפח את השירים ואתה תהיה הסולן והמוח". ללהקה הם קראו Passion Pit ומשם כבר הכל התגלגל - אי-פי, החתמה בלייבל Frenchkiss (שהצמיח בעברו את ההולד סטדי ולאחרונה את ה-Dodos) והמון המון הייפ שלא לגמרי ברור ממה הוא נוצר - מהמוזיקה או מהסיפור השובה.

נכון להיום כל מה ש-Passion Pit הוציאו לאור הם העיבודים המחודשים לשירים שנכתבו לחברה, אבל זה לגמרי מספיק בכדי להתאהב בחמישייה הזו מבוסטון ולצפות בחוסר סבלנות לאלבום המלא שיגיע ב-2009. נכון, לעיתים הטקסטים קצת נוטים לכיוון הקיטש' ("שאלוהים יברך את החיוך שעל פנייך"), אבל צריך לזכור שאנג'לקוס כתב את זה לאוזני חברתו בלבד ויותר מזה, יש להבין שהעיבודים מנצחים כל טקסט: "I've Got Your Number" הוא אחד משירי השנה והצעקות הספונטניות שעוטפות את קול השירה הגבוה ומלכלכות את האלקטרוניקה הנקייה הן לא פחות ממבריקות; "Smile Upon Me" מתכתב באופן עקום במקצת עם "All My Friends" של LCD Soundsystem ומדביק ל-Passion Pit את תו האיכות שמגיע עם כל מה שאיכשהו מזכיר או קשור לג'יימס מרפי ו-"Better Things" הוא סוג של דיסקו מצועצע שמתאים בשלמות לאווירת האופטימיות הנוכחית של האומה האמריקאית.

כמעט בכל מקום טוענים שהמוזיקה של Passion Pit מושפעת מהוט צ'יפ, אבל אני דווקא שומע בבירור את הרכרוכיות המקסימה של הפוסטל סרוויס; מה שבטוח זה שההשפעות שלהם משובחות ושהם לא יוצרים משהו חדש או מקורי במיוחד; אלו הם פשוט שישה שירים מקסימים, מלאי אהבה והתרחשויות חיוביות. לפעמים זה מספיק.

פשיון פיט, "Chunk Of Change"
(Frenchkiss Records)