העונה השלישית של "אמא'לה" ממשיכה עם אפי, שוב לבד ועדיין אמא חד הורית ליואב. בחיפושיה אחר דירה מרווחת לה ולילד הבא שהיא מתכננת להביא לקובי - הידיד ההומוסקסואל שפרויד היה מתאר כתחליף לגבר בחייה - היא פוגשת את דורון, בן זוגה לשעבר שאיבד את גרושתו וקיבל לחזקתו את שני ילדיהם. בפרקים הבאים, כצפוי וכנצפה בקדימונים, אפי תתמרן בין תפקידה כאמאל'ה לתפקידה כאמא חורגתל'ה בשלל סיטואציות כמו מעבר לפרברים וטיפול בגזם הגינה, או בבת המורדת של דורון. את כל הסצנות האלו, על תיאורן הפשטני, מעטר תסריט שמצליח להוציא מן המובן מאליו הזה משהו חדש. והמשהו החדש הזה הוא בכלל לא מובן מאליו.
מעטות הן הדרמות הישראליות שהצליחו לייצר עומק מעבר לרעיון הראשוני של קו העלילה. בין אם זאת רווקה בודדה שמחפשת אקס, או חוקר שמחפש נערה נעדרת (שניהם לא צלחו את מדד העומק), הבסיס לדרמה טובה, לא חייב להימצא ברעיון הראשוני אלא בשורות התסריט, בדמויות ודמויות המשנה שמאירות אותן, במשחק האמין - וחשוב מכל - בהתבגרות הסדרה עם גיבוריה. כזו היא "אמאל'ה", שבבסיסה סיפור פשוט, על רווקה תל אביבית טיפוסית שהפכה לאמא שהפכה לבת זוג שהפכה לאמא חורגת בורגנית בכפר סבא ומסביבה שלל דמויות - לכל אחת מהן עולם ומלואה - שמצליחות להחזיק אותנו מרותקים, אפילו בפרקים המתקדמים שלעתים מציגים מעט מאוד מאפי.
הגדולה של "אמאל'ה" ובראשה התסריטאית, תמר מרום, היא בפשטות היחסית של אותו קו עלילה, שהוא היסוד של דרמות משפחתיות דוגמת "לאהוב את אנה" מהצד הישראלי של המפה (לפחות בפרקים הראשונים שלה), או "אחים ואחיות" האמריקאית, שלא לומר "שולחן לחמישה" הנוסטלגית. אלו הצליחו ללכוד את מהות המשפחתיות - כל משפחה והמבנה והדינמיקה האלטרנטיביים שלה - בצורה חכמה, אבל לא מתחכמת; פשוטה, מינימליסטית ומעל הכל אמיתית. אמר פעם אדם חכם (ומצויר) בשם הומר סימפסון: "זה מצחיק כי זה נכון". אז "אמאל'ה" מרגשת ומרתקת מאותה הסיבה בדיוק. היא כבר ממזמן לא רק אמאל'ה. היא סדרה על הדבר הבלתי אפשרי הזה שנקרא משפחה.
אמאל'ה, שני, 21:40, ערוץ 2
אפיכל
הילית וולברג
10.11.2008 / 9:54