פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קין והבל הבלים

      אם תשאלו את דפנה לוסטיג, עיתונות המוזיקה המקומית היא חבורה של תל–אביביים מנותקים. אחרת אין הסבר להתעלמות שלה מקין

      נובמבר 08, AC/DC מגיעים למקום הראשון בו זמנית ב-29 (!) מדינות בעולם, גם פינק הזוועתית מוכרת כמו חיה רעה, מבול של ריליסים של טרום כריסמס מציף את תעשיית הפופ, כריסטינה אגילרה חוזרת עם אוסף חדש, עולם המוזיקה כמנהגו נוהג, אבל את הישראלים, מתברר, כל זה לא מעניין. אולי בעצם זה כן מעניין אותם, אבל אם לשפוט על פי העיתונים - המודפסים והמקוונים (ואפילו במדור זה) - לאף אחד פה אין דקה פנויה להקדיש לפופ; כי הישראליים, אלטרנטיביים שכמותם, עסוקים עכשיו רובם ככולם בהאזנה אינטנסיבית לאלבום החדש של טי וי און דה רדיו. אולי לא שמתם לב, אבל אם אפשר ללמוד משהו מהסיקור הלא פרופורציונאלי הזה, כולנו אינטיליגנטים וברוקלינאים ומעודכנים לעילא. וקוליים, כמובן. כי כנראה שאם לא נהיה קול אז כבר לא נהיה שום דבר.

      חמישיית הקליפים הנצפים ביותר של יו טיוב בחודש האחרון מורכבת מקנייה ווסט, הג'ונאז בראדרז, שני קליפים חדשים של ביונסה וקליפ חדש של בריטני, שמיגנט אליו קרוב ל-9 מיליון הקלקות בארבעה שבועות. גם זה די קול, אבל על זה לא קראתם במדורי המוזיקה המקומיים. האמת היא שאין לי דבר, חלילה, נגד האנסמבל המוצלח של דייב סיטק. גם אני אוהבת את טי וי און דה רדיו. להקה טובה. אבל ההתרגשות העיתונאית סביב אלבומם החדש, שגררה לאחרונה מבול של ביקורות עבריות נרגשות, היא דוגמה מייצגת לפילטר האינדי המנותק והמרגיז שעורכי מדורי המוזיקה המקומיים מרכיבים בדרך קבע על אוזניהם העדינות; אוזניים שאינן סובלות בלונד וביטים רדודים. קציני המוזיקה מתל אביב מסרבים להאמין שמישהו בעולם מעדיף לשמוע את בריטני על פני טי וי און דה רדיו וזה מוזר, כי ביו טיוב יש לפחות 9 מיליון גולשים שחושבים, ושומעים ורואים (ובקליפ של בריטני אשכרה רואים הכל), אחרת.

      יש כמה הברקות

      ביום בו נכתבת כתבה זו הקליפ הנצפה ביותר בטיוב הוא "Spiralling" של קין, להקה שבמונחים של מבקרים מקומיים נחשבת לחקיינית, בכיינית, מיותרת, ושומו שמיים, גלגל"צית. ולמרות זאת קין מחזיקים בארץ גרעין לא כל כך קטן של מעריצים, שבוודאי שמחו כש "Perfect Symmetry", האלבום השלישי של הרביעייה האנגלית, יצא לא מזמן. אולי הם קצת פחות שמחו כשהם גילו שקין שינו כיוון ושיחררו אלבום אייטיז-גלאמי שמכיל, באופן ברור, פחות שירים פחות טובים מהרגיל. ועדיין, יש באלבום החדש של קין כמה הברקות שמצדיקות את המאמץ.

      אם כבר מדברים על מי קול ומי פחות, קין מעולם לא היו חבורת גברים מסתורית ומסעירה. אפילו הם יודעים שגם האדוקים שבמעריציהם לא חושבים שהם להקת קולית. שינוי תדמית החננות דרש מקין לנקוט בצעדים קיצוניים יחסית ולזמן את סטיוארט פרייס (Thin White Duke, פייפר פייסז, לס רית'ם דיז'יטל), שדאג לסופר קוליות של מדונה באלבום הלפני אחרון שלה, לסדנת סקס אפיל מוזיקלי מזורזת. התוצאות טובות, אם כי רק בחלקן: טום צ'פלין הסולן נשמע כעת יותר חרמן ופחות נואש, ההפקה הרכה התחדדה וללא ספק שודרגה, ולמרות ש"Perfect Symmetry" רוצה כל הזמן להשמע כמו "Heroes" של בואי, הוא לא נשמע מיושן (אולי זה בגלל שגם "Heroes" לא נשמע עדיין מיושן). מצד שני, כשיש מחסור בשירים טובים, אפילו סטיוארט פרייס לא יעזור.

      מתוך האלבום, "Spiralling", "Better Than This" ו "Again and Again" הם שירים מעולים עם מלודיה בסיסית וכובשת. כל שאר השירים באלבום הם חמודים במקרה הטוב. "Perfect Symmerty" הוא אלבום בסדר, לא יותר מזה, וחבל, כי כשזה עובד, הכיוון האנרגטי שקין הולכים אליו דווקא עושה להם טוב. אחרי שני אלבומים קוהרנטים שפגעו בול ומכרו מיליונים, גם לקין מותר לנסות להתבגר, ומותר להם גם לפשל טיפה. אם גם האלבום הבא יאכזב אז אולי יגיע הזמן לנטוש את החבורה, אבל נכון לעכשיו, קין הם עדיין להקה ששווה לשמוע, אפילו אם דיוויד בואי מעדיף לקום בבוקר עם טי וי און דה רדיו.

      קין, "Perfect Symmetry" (הליקון)