וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פרק ראשון

10.11.2008 / 10:53

שושנה משוכנעת שהמפתח לחידת חייו של נער מת, הם שיריו שהשאיר מאחור. מתוך "שירים צורבים" - ספר + דיסק

"תפתח, מה אתה פוחד, תפתח," אמר הקול מאחורי המצלמה וכולו עידוד. "כבר ראית דבר כזה בחיים, לא?"
הנער חייך אל המצלמה. "כזה לא. זה מדהים, אתה יודע?" הוא מתח את שולי חולצת הטריקו האפורה למטה, אל המכנסיים השחורים המהוהים, מנסה להרוויח זמן, אבל ידיו נמשכו ממנו והלאה. הוא החזיר אותן בתנועה מהירה, גירד במבוכה את ראשו ופרע את שערו. "אתה בטוח?" שאל, והמתח באצבעותיו זרם אל המצלמה הרואה הכול. "תפתח, נו, כבר הרבה זמן לא ניגנו בו," אמר האיש. הנער שלח את ידו אל מכסה הפסנתר ופתח אותו. הוא התבונן בקלידים. "תפתח גם את הכנף, אם כבר אז כבר."

המצלמה התרחקה וגילתה קיר זכוכית רחב מכוסה וילונות שקופים למחצה. אור צהבהב הסתנן בעדם וצבע את החדר הגדול בגוונים זהובים, שהשתקפו בקימורי פסנתר הכנף השחור הגדול שעמד במרכז החדר. הנער, עיוור לאור ולחלון ולמדפי הספרים שמילאו את הקיר, פתח בזהירות את הכנף וייצב אותה בעזרת מוט העץ. שוב הביט בקלידים, כמי ששוקל את צעדיו. כמו מאליהן נשלחו אצבעותיו לעברם, נוגעות לא נוגעות. הוא נשא עיניים רציניות אל המצלמה ואז הקיש בעדינות על אחד מהם והאזין.

אחר פרש את ידיו מעל הפסנתר, הניח אותן על הקלידים, ובבת אחת פשטו בחדר צלילי המוזיקה ומילאו את כולו. המצלמה התקרבה אל פניו. הוא ניגן בעודו עומד, ועיניו נעצמו אט?אט. הזמן חלף והמצלמה רטטה מעט, מתרחקת ומתקרבת לסירוגין. הנגינה פסקה והנער פקח את עיניו. הוא משך אליו את ההדום המצופה עור שליד הפסנתר והתיישב עליו. הוא חייך. "הוא מכוון," אמר מופתע ואצבעותיו ליטפו את הקלידים. "תשיר את השיר ההוא," אמר האיש מאחורי המצלמה. "אין לי כאן את המילים." "תשיר מה שאתה זוכר," נשמע שוב הקול. הנער נשא את עיניו. "זה עוד לא ממש גמור. אתה בטוח רוצה לשמוע את זה?" "בטח." "או?קיי. סי מינור. נתחיל מזה." הנער הרכין את ראשו עד שנגע כמעט בעץ השחור. צלילים מהוססים נשלחו לכל עבר, וחדלו. "רגע," אמר הנער, "מהתחלה." ידיו נעו על הקלידים והמוזיקה החלה למלא את החדר, מתעתעת במתיקותה, לובשת צורה ופושטת צורה, יוצאת ממנו וחוזרת אליו.

קין אחי, הישאר, תן לי יד
בוא נשחק במשחק הל?בד
אתה תנגן מנגינה ותרעד
ואני אז אצרח, יפה פה כל כך
אור השמש צורב, ויש חושך עכשיו
ואני כמו עיוור, לא רואה ונשאב
אל האור היפה, אל האור הבוקע
אל הצחוק הגדול, מנסה ונוגע
ואני כמו כינור מסתחרר אל האור
מתוך חושך גדול מתחרט על הכול...
עוד רץ כמו שיכור ומתוך אפלה
מבקש מחילה
גן עדן, גן עדן, עד צאת הנשמה...

הנער זקף את ראשו. עיניו נשלחו אל החלון הגדול, ופניו נצבעו בצבע הזהב שהסתנן דרך הווילון. קולו התגבר והלך, והצלילים שטפו את החדר כולו:

קין אחי, התאום עד אימה
בוא נשחק במשחק ה?אשמה
אני א?נגן מנגינה איומה
ואתה אז תצרח
יפה פה כל כך
נחשים מתפתלים מסביבנו
כורכים את גופם סביב שמש חמה
וראשם מתפצל
בין האור והצל
בלחישה איומה:
גן עדן, גן עדן, עד צאת הנשמה...

קולו של הנער נצרד והלך, והשירה הפכה ללחישה עד שחדלה, ורק אצבעותיו נעו במהירות על הקלידים, סוחטות מהם צלילים גבוהים וזרים, מכות עליהם בכוח, ואחר כך ברכ?ו?ת, וחוזרות אל המתיקות של ההתחלה, מטפטפות צלילים אט?אט, בזה אחר זה. עיניו נעצמו למחצה. לרגע היה נדמה שנרדם ורק המנגינה הלכה והאטה את מהלכה — עד שחדלה.

"איך זה?" נשא הנער את ראשו. האיש שתק. "לא מצא חן בעיניך?" "זה לא השיר שהתכוונתי אליו," אמר האיש והמצלמה רעדה. "נכון, זה שיר אחר, רציתי ל..." אמר הנער. המצלמה כבתה והמסך החשיך.

1

"במחשבה לאחור," אמרה שושנה לאחר זמן?מה, "הערב היה יפה מדי, והשמש היתה לעת ערב אדומה מדי, ואני הייתי צריכה לדעת. כבר עמדנו להיכנס הביתה, לא שזה היה משנה משהו, אבל לפחות... לפחות מישהו אחר היה..." המילים גוועו ופרדי לא ידע מה יש להגיד, מה הן הטענות שיש להטיח בשמש ובשדות ובטרקטור, כי הרי הם עשו את מה שידעו לעשות, ושושנה עשתה את מה שהיתה מוכרחה לעשות. וגם, חשב פרדי, איש לא הבטיח לנו גן של שושנים וששדה חיטה צהוב ושקיעה אידילית לא יתערבבו ככה במוות.

הרבה אחר כך, אחרי שהסודות התגלו ונחשפו — נותרו רק השירים שלא היה אפשר לעמוד בפניהם, ונותרה דמותו של הנער, צרובה בזיכרון המסרב להתעמעם, שערו נשמט על עיניו והגיטרה בידו, והוא שר בקול חם וצרוד ומצמרר, מחייך אליה. וגם, חשבה לעצמה, נותר האיש המסלק בתנועת יד שובת לב את שערו המכסיף מעל מצחו וחיוכו מעלה גומה קטנה בלחיו, ואיתו הספקות, ההחמצה והשאלות שמחפשות תשובה.

המילים חלפו מעל ראשו הפרוותי של ברוטוס, שלוות ונעימות וחמימות כמו אור השמש שעטף אותם, בצק, קמח, שמרים, חלב, מלח. בלתי מובנות ככל שהיו, הוא חש כיצד המילים יוצרות מעטפת שקופה של שקט שאין להפר. לרגע הן התנגשו זו בזו. רות אמרה, "חלב פושר," שושנה התעקשה "מים חמימים," לבסוף הסכימו שלא להסכים. ומיד זרמו מילים חדשות, ראש עיסה, התפחה, לישה. רחש רחוק נשמע מן השדות שהשתרעו ממול, והכלב, מציית לדחף שאין לכבוש, פקח את עיניו ופלט נביחה קצרה וזועפת. "ששש..." אמרה שושנה והניחה יד מרגיעה על ראשו, "זה רק טרקטור. מה יש לך לנבוח? צריך לעבד את האדמה, אם תנבח ואם לא..." ומיד התחדש זרם המילים השל?ו, והכלב עצם את עיניו, אבל רק למחצה, והביט בחשד?מה אל הטרקטור, וממנו והלאה, אל טורי הבתים הזעירים שמעבר לשדות, שקווי המתאר שלהם ריצדו באור השמש הקיצית הכתומה מאוד, השוקעת.

"נוח לך? להביא לך משהו?" שאלה שושנה ומיד התחרטה לנוכח הבעת פניה של רות. "סידרו לי מחדש את האינסטלציה של הלב, לא כרתו לי את הרגליים," השיבה רות, עוקצנית שלא כדרכה. "וגם לא את הלשון," היתה התשובה הנמהרת, ושתי האחיות הביטו זו בזו וחייכו. אם היה שם כעס, הוא מיהר להתמוסס. שלושה ימים תמימים בילו זו בחברתה של זו, נהנות לשוב ולהיות "האחיות לבית רובין," כפי שכינתה זאת שושנה, מספרות מחדש את ההיסטוריה המשפחתית, קצת משחזרות, קצת משכתבות, ובעיקר מדלגות על מה שראוי לדלג. זה לא היה הזמן למריבות. זה היה הזמן לשיחת "בישלתי?בישלת? ניקיתי?ניקית?," כפי שקראה לה שושנה. מרגע שרות שוחררה מבית החולים לאחר הצנתור שעברה, הודיעה לה שושנה שבחודש הקרוב תיאלץ לסבול את נוכחותה בכל יום, מהצהריים והלאה. "את כולם נשא הרוח," אמרה לה שושנה, רומזת לשני ילדיה של רות — יאיר שגר במעונות בירושלים, ושירה שנסעה להדריך במחנה של התנועה — "אבל אני עוד כאן ויש חיים אחרי שעות בית הספר. המכונית שלי ואני נסבול בשקט כל יום את הפקקים מאשדוד עד לכאן, וברוטוס ינבח בשמחה על הרכבת שסותמת את היציאה מהעיר. כשנגיע אני אכבס, אנקה ואבשל, ואת תספרי לי מה קורה במושב הזה שלך, מי התחתן, מי התגרש, ומי בוגד במי. ובערב נצא לטייל בכבישי המושב שאני לא מכירה בכלל. זה יהיה טוב לרגליים שלי וללב שלך," ורות צחקה.

עתה עצמה שושנה את עיניה אל מול קרני השמש האחרונות שהסתננו בין מחטי האורנים וצבעו את השמים ביופי בלתי נסבל כמעט, כזה שצלמים מזייפים עם פילטרים צבעוניים על עדשות המצלמה שלהם. היא האזינה לצליל החדגוני שהשמיע זנבו העצל של ברוטוס, שהכה שוב ושוב ברגלי שולחן העץ הישן. דומה היה שחום היום המס גם את הזמן, שזרם בעצלתיים, עד שקצבו המטורף של שעון בית הספר שבו עבדה, על צלצוליו ומוריו ותלמידיו, היה לזיכרון מתרחק. חג השבועות הלך ובא, וריח פרחי ההדר המתפוגג סימן את חופשת הקיץ הקרבה. הטרקטור נסע לעברם, וברוטוס הרים את ראשו בחשדנות.

"אני רואה שיש כאלה שעובדים גם בשבת," ציינה שושנה, ומיד שאלה, "מי בכלל מעבד לכם את השדות?" ורות הנידה בראשה אל הבית השכן. "השכנים כאן. הם חכרו את כל השדות שלנו לעשר שנים, ועכשיו אין לי על מה לריב עם מיקי, שכל שנה התעקש לבדוק גידול חדש ומפסיד במיוחד. את זוכרת את האספרגוס? הוא הצליח למכור אותו לשלוש מסעדות פחות או יותר. בסוף יאיר הודיע לו שהוא פוגע לו בירושה ושעדיף שיתרכז במעגלים מודפסים, שזו המומחיות האמיתית שלו..." היא הירהרה לרגע ואחר הוסיפה, "שירה, עם הפה הגדול שלה, טענה שאבא שלה 'ישר מתאהב בכל עץ ובוכה על כל ענף שצריך לגזום, בזמן שמושבניקים אמיתיים עוקרים ונוטעים לפי מה שאומר להם מנהל הבנק.' ככה היא אמרה. עכשיו השכן מגדל שם חיטה, ותראי איזה זהב נהדר יש לנו כאן מול העיניים." רות זעה מעט בתוך כורסת הקש שלה, הניחה את רגליה על הכיסא שעמד מולה וחייכה ברוב נחת. מבעד לתיאור הסרקסטי היה קל לחוש באהבתה הגדולה של רות לילדיה ולבעלה. "אבל החצר שלהם די מוזנחת," אמרה שושנה, ומבטה נמשך אל החצר הגדולה של השכנים. "רק מאחור.

נשארו שם כמה מבנים ישנים. המבנה הגדול יותר היה פעם רפת. והמבנה הקטן היה מיועד לעגלים." שושנה הטתה מעט את כורסת הקש כדי להיטיב לראות. היא שלחה מבט בוחן אל המבנים שנראו מטים לנפול והיו מכוסים עד מחצית גובהם בעשב צהוב זה לצד זה. כמו שתי שכבות של היסטוריה שכנו הרפתות המתפוררות והעזובות לצד בית חדש ומטופח עם טיח צהבהב וגג אדום, כאילו יצא זה עתה מתוך דגם של אדריכל. "נעשה קריר," אמרה והצטמררה קלות. "כדאי שניכנס. אנחנו צריכות לשמור על צנרת הלב שלך... ואל תיאנחי לי עכשיו, אני יודעת שאת נהנית מזה שסוף?סוף מישהו מטפל גם בך!" "עוד קצת," ביקשה רות, "מזמן לא ישבתי ככה במנוחה גמורה, וטוב לי עכשיו." שושנה נכנעה בלי קרב ושקעה מחדש בכורסת הקש, משתאה לראות כיצד עצמה רות את עיניה ובתוך שניות ספורות נרדמה.

ימים רבים אחר כך חשבה שושנה על שנתה העמוקה של רות, שלא התעוררה גם כשהעולם התהפך סביבה אלא רק כשהשקט חזר, שקט אחר, מעורער. ועוד חשבה, שאלמלא עבר שם החתלתול התועה, ואלמלא היה ברוטוס נכנע ליצר הציד הקדמוני שלו, ועוד כהנה וכהנה "אלמלא" שכאלה, היה נחסך ממנה לפחות המראה הנורא, שהבעיר בה את הצורך להבין ולגלות את מה שמוטב היה לכסות. אבל החתלתול עבר, וברוטוס זינק לעברו בנביחות עזות, והיא קפצה ממקומה בזריזות שלא ידעה שיש בה, כדי לתפוס את הכלב הסורר שנעצר לבסוף ליד האורן הגדול, ממש בפתח הרפת הישנה של השכנים, ונבח עד צרידות לעבר החתלתול שמצא מקלט בין ענפי העץ. ואז, כשהצליחה סוף?סוף לאחוז בקולר ולמשוך אותו משם, נשלח מבטה באקראי אל תוך חשכת הרפת הישנה והדם קפא בעורקיה.

כשהיא עדיין ממצמצת בחשכה כמו בהצגת תיאטרון מסויטת, ראתה איך נשלחה מבעד לסדק גדול שנפער בקיר קרן דקה ואדומה של שמש שוקעת, היישר אל פניו יפות התואר של הנער. ראשו נטה הצידה וכלפי מטה, וצמות דקות וקשורות בחוטים אדומים ירדו מראשו אל לולאת החבל שהיתה כרוכה סביב צווארו. החבל הגס, הישן, שאניצים קשים למראה ביצבצו ממנו כמו סיכות זהב, השתלשל לצד גופו העירום למחצה ולאורך מכנסיו הדהויים. סביב מותניו היתה קשורה חולצה כחולה. מאחוריו האדימה רשת סבוכה של קורי עכביש, מתוחה בין יתדות ברזל שננעצו בקיר הבטון החשוף, והקיפה את ראשו כהילה. לרגע היה נדמה לשושנה שהוא מביט בה בעיניים מבועתות, מאשים אותה במשהו שלא ידעה מה הוא. רגליה הרועדות נתקלו בחשכת הרפת בדבר?מה — ארגז עץ ישן, שהיה מוטל על צדו — מתחת לרגליו היחפות של הנער המשתלשלות מטה, יחפות ומכוסות אבק. לא להתעלף, הורה לה קול פנימי, לא לאבד את העשתונות. רק בפעם השנייה הצליחה לייצב את הארגז ולטפס עליו, ובכוחות אחרונים ניסתה להרים את גופו של הנער ולהסיר את הלולאה. חפץ קשה ננעץ בצלעותיה כשחיבקה את הגוף הנוקשה והיא נרתעה מעט לאחור, אך מיד ניסתה שוב. עיניה נמלאו דמעות של זעם וייאוש כשנכשלה. גופו היה נוקשה וקר, והלולאה גבוהה מדי. בחילה גדולה עלתה בה, ודחף גדול להתיישב על רצפת הבטון המחורצת ולבכות בחוסר אונים. אבל במקום זאת מצאה עצמה רצה החוצה, אל עבר חצר הבית של רות, חוצה ברגליים כושלות את חצר השכנים, חולפת על פניה של רות שנחה עצומת עיניים על כורסת הקש הישנה, ונכנסת אל תוך הבית. נצח חלף עד שאצבעותיה הצליחו להקיש את המספרים הנכונים על לוח הטלפון, ועד שנשמע קול מן העבר השני. נצח נוסף חלף עד שהצליחה למצוא מילים.

2

"אין כמו מרק קר של יוגורט בימי החמסין הראשונים," אמר מיקי כנחתום גאה המעיד על עיסתו, והגיש אל השולחן העגול שכוסה מפה משובצת, מגש ועליו שלוש צלחות. "פיתוח מיוחד שלי, מרק מלא בריאות. שמתי בו נענע ואפילו ריסקתי בו קרח," אמר ונותר עומד. הוא ניגב את ידיו במכנסי הג'ינס שלו, צפה ברות ובשושנה והמתין לתגובתן. שושנה בהתה במרק הלבן המשובץ פיסות ירוקות ותהתה איך תוכל להרים את הכף מן השולחן. מאמציו העילאיים של מיקי ליצור מראית עין של שגרה ושלווה נגעו ללבה לא פחות ממאמציו להסתיר את דאגתו, שהוכפלה פתאום — הדאגה לרות והדאגה לשושנה.

"קדימה, בנות," הקלילות בקולו היתה מאולצת וכנה במידה שווה, "להתחיל לאכול. כל הערב עמדתי במטבח והכנתי לכן את הדבר היחיד שאני יודע להכין. אז קדימה, לאכול." שושנה ורות החליפו מבטים ושמץ של חיוך חלף בין השתיים, ואז, ברגע אחד, הרימו שתיהן את הכפות והחלו באכילה כפויה אך החלטית. "טעים מאוד," אמרה רות. "בטח," אמר מיקי והתיישב סוף?סוף לשולחן, "יוגורט עזים מהמחלבה של מירו ונענע מהגינה, שלושים גרגירי מלח ואף לא גרגיר יותר, שלוש שיני שום טרי כתוש והרבה כישרון טבעי, ישר מאלוהים..." הוא הביט בשתיים, מקווה לחלץ חיוך נוסף. "את יודעת שהוא מודד כל מצרך ומצרך?" ליטפה רות את ראשו המקריח של מיקי כאילו היה ילד, "יש לו כף מדידה וכוס מדידה ומאזניים קטנים כאלה. הכנת אוכל אצלו היא העתק מדויק של הניסויים שהוא היה עושה פעם במעבדות של האוניברסיטה. הוא אלוף המרקים, בעיקר מרק בצל בחורף ומרק יוגורט בקיץ." "ממש אלוף בצלות ואלוף שום," אמרה שושנה והניחה את הכף על השולחן. המאמץ המשולב, לאכול ולנהל שיחת חולין מבודחת ורגילה כביכול, היה מעל לכוחותיה, והיא בירכה על השתיקה שהשתררה לבסוף סביב השולחן. קול טריקת דלת של מכונית נשמע מבחוץ. מיקי קם אל החלון ואיתו ברוטוס, הקשוב לכל רחש. "זו אירה," אמר. "אירה? מה פתאום אירה?" הופתעה שושנה. מיקי קם ופתח את הדלת. "תכף תוכלי לשאול אותה." שושנה הבליעה אנחה. עם כל חיבתה לאירה, די היה לה בשאלות המפורטות עד אין קץ שנשאלה במשך הערב הזה על ידי שני השוטרים שנשלחו "לעשות תחקיר ותשאול מפורטים". שוב ושוב נאלצה לתאר כיצד מצאה את הנער ברפת הישנה ולשחזר את כל מעשיה ברבע השעה המסויטת ההיא, שוב ושוב נספרו צעדיה ונמדדו, וכל תנועותיה נרשמו ותועדו עד שהמילים והמעשים כולם איבדו את משמעותם, ונותרה רק התמונה ההיא, של הנער התלוי, מואר בנוגה קרני השקיעה. תמונה שידעה כי לא יימצאו לה די מילים לתארה. אבל אירה כבר החלה במסע החיבוקים והנשיקות, כשבגדיה הרחבים מתנפנפים לכל עבר כמו גלימה, וברוטוס מלווה אותה בכל צעדיה בזנב מכשכש. נשיקה קלה ללחיו של מיקי, שתי נשיקות לשתי לחייה של רות וחיבוק חם שכולו אהדה והבנה לשושנה, החיבוק ששושנה כינתה לא אחת בחיבה מהולה באירוניה דקה, גם בפניה של אירה, "חיבוק היועצות הגדול". כישרונה המיוחד ויוצא הדופן של אירה לחוש בחוש דק מן הדק את מצוקותיהם של תלמידי התיכון באשדוד שבו עבדו שתיהן, ולא פחות מכך יכולתה למצוא פתרונות יוצאי דופן למצוקות אלה, עוררו את הערצתה של שושנה. עם השנים למדה לדעת כי פתרונות אלה, שנראו משונים ואפילו הזויים מעט, עבדו כמטה קסם. אלא שעכשיו נזקקה שושנה יותר מכול לשקט, ואירה שפעה דיבורים לרוב. "כולם מזועזעים, זה כל כך נורא, איך זה שילד כזה פתאום מחליט..." החלה אירה וכבר לא היה אפשר לעצור בעדה. "את זוכרת את הדס, שלמדה איתי באוניברסיטה, פגשת אותה פעם, אז היא העובדת הסוציאלית של המועצה האזורית כאן כבר עשר שנים, והיא התקשרה לספר לי על האסון, ממש אסון נורא, כל כך צעיר, רק בן שבע?עשרה, מה יכול לדחוף אותו למעשה כל כך קיצוני? בכל אופן, הייתי המומה כשהדס סיפרה לי שמכל האנשים בעולם דווקא א?ת מצאת אותו ככה, באיזה מבנה נטוש, והייתי חייבת לבוא ולראות מה שלומך. זה נורא, ממש... בקושי הספקת להתאושש מהסיפור של דבורה, וכבר..." אירה התבוננה בשושנה בחמלה גלויה, ועוד לפני שזו הספיקה לומר משהו, פנתה לרות, "אוי, רות, גם את בעצם אחרי אירוע לא פשוט, ניתוח כזה ואחריו זעזוע כזה..." קולה גווע כשהבחינה פתאום במבטיהן של שושנה ורות. שושנה חייכה בעייפות. "אני בסדר, וגם רות בסדר.

אל תדאגי לנו כל כך. רק צר לי מאוד על הנער שאני אפילו לא מכירה, זה פשוט היה מאוחר מדי. הרופא המשטרתי אמר שהוא היה שם כבר מהבוקר, ככה שממילא לא היה מה לעשות." "אתם מכירים את הדס?" פנתה אירה למיקי ולרות, ובלי לחכות לתשובה הוסיפה, "היא אמרה שהילד היה בן יחיד... אבל זה לא הבן של השכנים שלכם אלא של משפחת לוי, ככה שאני לא לגמרי מבינה מה..." רות הינהנה ומיקי חש צורך להוסיף, "השכנים שלנו לא השתמשו ברפת הזאת כבר המון זמן, ורק אלוהים יודע למה דווקא כאן הוא..." והשתתק. "שבי, אירה," אמרה שושנה. היא קמה ופסעה לעבר המטבח, והכלב בעקבותיה. "שב גם אתה, ברוטוס, ותפסיק לנדנד לאירה. תשתי משהו קר?" ובלי לחכות לתשובה כבר ערכה מגש ועליו קנקן לימונדה וכוסות לקול מחאותיה הנמרצות של אירה, שלא באה כדי להטריח אלא רק כדי לראות אם יש משהו שהיא יכולה לעזור בו, היא פשוט לא יכולה לשבת ככה סתם בבית כששושנה ורות במצב כזה, אם כי אין לה ספק שהן יהיו בסדר ועם הזמן הכול יעבור... "נו, אירה," אמרה שושנה ברגע שהצליחה לקטוע את השטף. "כמו שאת יודעת, רק בדבר אחד אין ספק, והוא שיש ספק. והזמן, אם כבר, קובר את המתים ולא את הצער. אבל בואי נניח לפילוסופיות הגבוהות ובמקום זה תספרי לי מה עוד סיפרה לך הדס זו." אירה נראתה נדהמת לרגע והביטה במיקי וברות כמחפשת הצלה, אך הם התבוננו זה בזה והבליעו חיוך של מי שרגילים ללשונה החדה של שושנה. "למה את מתכוונת, שושנה?" שאלה לבסוף. "אולי שמעת אם מצאו אצלו משהו, אולי פתק או מכתב, אולי הדס שלך יודעת משהו." "היא אמרה רק שהוא היה צריך לצאת למחנה של התנועה אבל ביטל ברגע האחרון, ועכשיו היא מחכה שכל החברים שלו יחזרו והיא כבר מתכוננת לאסוף אותם ולדבר איתם קצת. זה נורא, באמת נורא. כל כך צעירים... אתם מכירים את הילד?" היא השתהתה כדי לנשום, ומיקי התבונן בה כאילו ראה אותה לראשונה. "הילד? אבשלום. אבשלום לוי. מהשכבה של שירה'לה שלנו כאן במושב. הם גרים בחלק השני של היישוב. אני מכיר גם את האבא, משה. עבדנו פעם יחד. איש קשה ומשונה קצת." "מה פירוש 'קשה'?" שאלה אירה. מיקי נראה כמי שנקלע למצוקה בלתי צפויה. "קשה, נו, קשה. ישר מאוד, סרגל כזה, שלא יודע חוכמות." הוא הירהר לרגע וחתם את ההסבר. "יש לו עסק קטן של השכרת כלים חקלאיים, שהיה פעם גדול יותר." "אבשלום הוא זה שניסה לשכנע את שירה ללכת לגרעין עודד," אמרה רות ונאחזה בידו של מיקי, "הוא היה צריך לצאת עם כולם למחנה, אבל בסוף הוא לא יצא. אנחנו מנסים להשיג את שירה בטלפון, אבל היא לא עונה ואנחנו ממש..." עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט, בקע מכיס מכנסיו של מיקי צפצוף מכשיר הטלפון הנייד. הוא מיהר להוציא אותו והציץ בו. "זו הודעה משירה. היא מבקשת שנתקשר עכשיו. הנה קחי, כדאי שאת תדברי איתה, אני לא..." הוא הושיט את הטלפון לרות. כבר מגיל שבע הלכו יאיר ושירה, כל אחד בתורו, אל הקן של התנועה — צריף עץ ירקרק וישן מימי ייסוד המושב, מעוטר בפלקטים מצוירים ובסדינים לבנים ישנים שהפכו בעמל רב של ידיים קטנות לשלטי חוצות המזמינים את אנשי המושב לפעילויות הקדחתניות שרחשו בו, בעיקר בסופי שבוע ובחגים. כשבגרו מעט, עזב יאיר את הקן לטובת חוג סיור, ואילו שירה נעשתה מדריכה צעירה, ואז נוצר מה ששושנה תיארה כ"שבר האידיאולוגי הגדול, שקרע את המשפחה לשניים, 'שירה?איחוד' ו'יאיר?מאוחד'," ואשר מילא את הבית בוויכוחים ובמריבות סוערות בשאלות הרות גורל, כגון הדרך הנכונה לקשור את הסנאדות ולהכין תה צמחים מ?ד??הים או כתובת אש מ?ה?ממת. על פי רוב היתה רות מפרידה בין הניצים בטענה שאין להתווכח איתה, שאם הם היו משקיעים את האנרגיות האלה בלימודים, שניהם כבר היו פרופסורים לפיזיקה גרעינית. בינתיים סיימה רות את השיחה הקצרה עם בתה ואמרה בקושי רב כי שירה לא כל כך יכולה לדבר עכשיו והיא בוכה נורא. הם אוספים את כל החניכים לשיחה וכולם יגיעו עוד הערב. ההלוויה תתקיים מחר לפני הצהריים. כשאמרה מילים אלו נמלאו עיניה דמעות, ושושנה ומיקי הביטו בה חסרי אונים. אבל אירה ניגשה והתיישבה על שרפרף קטן שהיה מולה, נטלה את ידיה של רות, הציצה לתוך עיניה ובמילים פשוטות אמרה, "הכי כואב כשכואב לילד שלך.

אבל אין לך דרך לקחת את זה ממנה, אז תני לה להתמודד בעצמה..." "אבל היא עוד ילדה, שירה שלי, למה היא צריכה להתמודד עם דברים כאלה? איך נותנים להם לטפל בחניכים כשהם בעצמם עוד ילדים?" אמרה רות ומחתה את עיניה בטישו שמיקי הביא מהחדר השני, "כל החודש האחרון היא מדברת רק על גרעין עודד. אמרתי לה שחבל על השנה שהיא תבזבז על זה, אבל שירה, את יודעת, כל כך בטוחה במה שהיא... ועכשיו פתאום הכול..." מיקי, שהתקשה לשבת אף לרגע אחד כמי שאינו יודע את נפשו, אמר לפתע, "אני לא מבין את זה. הוא רק בן שבע?עשרה. איך יכול להיות שרגע אחד הוא מדבר על הצבא ועל גרעין עודד ואחרי רגע הוא הולך ככה ומתאבד?" והמילה הזאת, שלא נאמרה בקול עד כה, שהתה לרגע בחלל החדר ושקעה בו כמשקולת.

"שירים צורבים", יוכי שלח // הוצאת זמורה ביתן

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully