לא הייתי בכנס ראש פינה לקולנוע וטלוויזיה השנה. היו לי דברים יותר טובים לעשות, כמו לדפוק את הראש בקיר בעוצמה רבה, עד זוב דם. ממה שהבנתי וקראתי, גם השנה עסק הכנס בעיקר בעשיית כסף מטלוויזיה ולא בדרכים ליצירת טלוויזיה טובה יותר, מעניינת יותר ואינטליגנטית יותר. אני יודע שהציפייה לאיכות היא נאיבית, ושכאדם הלוקה בתסמונת חשוכת המרפא "לא-אוהב-לצפות-בטמבלים-חדלי-אישים-מגרבצים-בטלוויזיה-במשך-שעה-וחצי" אני חשוד מראש בהיותי משעמם, עלוב נפש ומקלקל מסיבות, אבל הייתי מצפה שאת המטרה החשובה הזאת, לעשות כסף, יסתירו הערוצים המסחריים בצורה קצת יותר אלגנטית.
אלא שבכל פעם שאני עושה את הטעות האיומה הזאת וצופה בהם, התחושה שמתקבלת היא לא של ערוץ טלוויזיה שמשדר גם פרסומות, אלא של שידול וניצול כמעט לא הגון. בכל דקה אתה חש שמשקרים לך, שמדביקים את התוכנית שאתה אוהב לתוכנית שאתה שונא לצרכיי רייטינג, שמזיזים את מועד שידורה כדי לא לפגוע בהכנסות, שהפסקת הפרסומות מכלה באכזריות את הזמן המוגבל שנותר לשארית חייך. אתה מרגיש כמו ברחוב המסעדות של טבריה בשנות ה-80', כשמלצרים חלקלקים מנסים לשכנע אותם שהצ'יפס שלהם יותר גדול.
הכל כדי שלא תקום מהכורסה
אתמול שוב, ברגע של חולשה, התפתיתי לעסקה האפלה הזאת. "אמא'לה" הוזזה ליום ראשון, כדי לנצל את המומנטום של "האח הגדול". אבל זה לא מספיק, כי את הרייטינג צריך לחלוב בכוח, ביד אגרסיבית ואכזרית, ולא בדרכי נועם. אורנה בנאי וצחי גראד נלפתו בסנדוויץ' אכזרי משני צדדיהם על ידי הבובלילים, כדי להגדיל באמצעים מלאכותיים את הצבא הקטן והאיכותי יחסית שצופה בהם. בסיום, כדי שלא תקום חס וחלילה מהכורסה, נעלמו כותרות הסיום ושקופית לא ברורה בישרה בחטף על אירועי הפרק הבא. מיד בסיום הפרק, בלי השהיה של שניה, הופיעו פרצופיהם מדושני העונג של ארז טל ואסי עזר, כדי שאף נקודת רייטינג לא תיעלם בטעות.
אני מוכן שהטלוויזיה תעולל לי הרבה דברים רעים, אבל מעדיף שלא יתייחסו אליי כאילו האיי.קיו שלי חד ספרתי. בפרקים הבאים של "אמא'לה" אצפה במכשיר המקס, שלמרבה השמחה לא נספר ברייטינג. נכון לעכשיו, הטלוויזיה המסחרית זורקת עלי זין, וכמו שלימדו אותי בטירונות, זין זה בומרנג.