חלטוריסימו

בימים בהם היה כתב לענייני חרדים בעיתון "חדשות", בהם נפח את נשמתו במערב הפרוע של התקשורת הישראלית, היתה שמורה בלבי סימפטיה לאמנון לוי. בימים בהם הגיש את "ערב חדש", מתולתל להתפרע, משקפיו – גירסה יוקרתית פחות לעיגולדים של רפי רשף – על חוטמו, חיבבתי את האדם. בשנים בהן הגיש את "סוגרים שבוע" בערוץ הראשון, לאחר שהגיח כאנדרדוג המושלם על מנת להחליף את יאיר לפיד הנעלב והמדשדש ברייטינג, שמחתי בשמחתו כאשר הפתיע בטיפוס תלול אל צמרת טבלאות המדרוג, עומד כחומה בצורה בפני הטוטליטריות התרבותית של הזכיינים מערוץ 2.

כאשר – בשירות אימפריית ההבלים - החל לנדנד את רגלו המוטלת כשרך על רגלו האחרת, בשעות בהן הקפיץ טאקילות עם דורית רביניאן, החליף דאחקות עם אבישג רבינר והתחנף בפראות מוגזמות לכל ח"כ מזדמן או סגן שר אקראי שהצליח להידחק לתוכנית, חשתי אי נעימות מסוימת עבורו. הנה עיתונאי מוצלח, איש אקטואליה נעים סבר וטוב חושים שחצה את הקווים, ומלבד להופיע בפרסומות למילקי קפוצ'ינו, חטא כמעט בכל צורת ביזוי עצמי.

נו טוב, אמרתי, כסף אכן יענה את הכל. וגם – מאחורי כל כתב שקדן וחרוץ, בתוך תוכה של כל תמר איש שלום, מסתתרת אבו ג'ילדה שרוצה להצטרף לקאסט של "שמש". וכך שבליבי, למרות שהשתוממתי על דרכו החדשה, הצלחתי לטפח אפילו אי קטן של אמפתיה לאיש. לתקופה מסוימת עשה רושם שהברנש מצא את מקומו בעולם וכי תדמיתו החדשה כניחנח הלאומי, היס-מן של כל היחצנים ודוברי המשרדים הממשלתיים, נוחה בעיניו. ואני, אם יש קטע שמאפיין אותי, זה שאין לי שום עניין להיכנס לתחתונים של בנאדם בשעה שהוא עושה לעצמו נעים-נעים.

וככה דרנו בנעימים-נעימים, אני והפרעת האישיות הגבולית שלי ואמנון לוי וערמות המייק אפ שמרח על עצמו כדי לטשטש כל זכר להיותו מי שהיה. מדי פעם זפזפתי בנימוס לכיוונו, מבסוט בסך הכל הכללי מסגנונו ומרוך גישתו, מתסרוקתו הבלתי משתנה ומחולצות הפולו הצבעוניות שלו. היה בזה משהו שהוא כמו לחזור הביתה. ואז זה נגמר לו. אולי בגלל תאקל עם המאפרת, אולי בגלל נסיון ההיגמלות מעישון בשידור חי, שלא צלח בסופה של שאכטה, אולי בגלל שביבי נתניהו התעקש ערב המפלה לברק להתראיין דווקא אצלו, מדברר מסרים מעל לראשו של מי שפעם החשיב את עצמו להיות עיתונאי רציני. על כל פנים, לאמנון לוי נמאס להיות מי שפעם היה אמנון לוי והיום הוא בסך הכל אמנון לוי.

אז הוא החליט – מאוד בדומה לדן שילון – לעשות אחורה פנה ולהעמיד פנים שהכל נשכח, שהציבור מזוגג המבט הספיק להדחיק את משחקי האמת והשקר עם אסי דומב, שאין שום תדמית שמחלקת הפרומואים לא יכולה להצניח - כמו ערכת סיוע הומניטרי – מעל לראשיהם של הצופים האהבלים. ואז הוא סידר אולפן והזמין פאנל מכובד של אנשים מחושבים מאוד, מרכזיים מאוד, ומדי פעם הוציא את דוביק גילהר להריץ צחוקים ולהרים סקרים ועוד כל מיני מצרכים שהוכחו כבר די מזמן כערובה לכשלונן של הרבה עוגות. אבל העם, לא די לו בגולן, הוא צריך גם את אמנון לוי. כך משוכנעים האנשים החשובים עם החליפות, ואם המספרים לא אומרים אחרת, אז למה להחליף סחורה משומשת – אבל טובה – במשהו חדש?

והנה הוא חוזר, והעונה הזאת תהיה נועזת מקודמתה, גם בגלל שבן לאדן נכנס לתמונה, גם בגלל שהחוזה קרוב להסתיים וגם בגלל שסתם, אף אחד כבר לא מאמין לאף מילה של אף אחד אחר, בטח לא לחארטות של החבר'ה מאגף הקדימונים. והנה הוא מתיישב על הכיסא המוגבה, מנומס, כמעט מתנצל, מביט לאחור כדי לוודא שאיש אינו רואה, מוציא מהתיק המהודר אלבום ומעלעל בכתבות שכתב פעם, בימים בהם עיתונאי היה מי שעסק בעיתונות ואדם לא התבייש לשאול את רעהו, "בידור? זו לא המילה העברית לחלטורה?".

(לחבריי מאגף תגובות הקוראים: אני יודע שאני אפס, אבל פשוט נורא דחוף לי להוכיח לכם את זה. בכל פעם מחדש).