וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האומן 17: רות גוילי

מיכל וילצקי

11.11.2008 / 13:03

היא משתמשת בדמותה כבסיס למרות שבמציאות היא די ביישנית. אבל כל האמצעים כשרים כשיש רעיון טוב

המאיירת רות גוילי תציג את עבודותיה בשילוב עם איש המחול ניב שיינפלד במסגרת האירוע פאצ'ה קוצ'ה, שיערך ב16.11 בהאנגר 11, נמל תל אביב.

מה בתכנון - פאצ'ה קוצ'ה

באירוע אני משתפת פעולה עם ניב שיינפלד. אנחנו עובדים יחד מידי פעם בשנים האחרונות. על המסך יוקרנו עבודות שונות שלי, ובמקום שאני אדבר, ניב יתן את הפרשנות התנועתית שלו.

על העבודה עם ניב שיינפלד

תמיד רציתי להיות רקדנית. אני מתעניינת בעבודות בימוי, משהו תיאטרלי ולא בדיוק איורי. שם נכנס ניב לתמונה והוסף עוד מימד: כשהתחלתי לשתף פעולה עם ניב בעבודהdance/ comics הוא רצה לעשות אימפרוביזציה ולי היה קשה לקבל את זה. במהלך העבודה עברתי תהליך ונפתחתי לזה. אני מנצלת את האומץ של ניב, וזה משליך עלי. ניב יוצר משהו פחות ברור, פחות מוגדר, ולי יש נטיה לספר סיפור מוגדר. אני וניב מתחברים בצורה מאוד סימביוטית בניסיון לנסח משהו ללא מילים. גם איור וגם מחול מתקשרים עם הקהל ללא מילים.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

הצופה

יש לי שני קהלים שונים: מצד אחד, באיורים לעיתונים אני נחשפת בפני קהל עצום. השאיפה שלי היא לעשות איורים שמרגשים ומעניינים אותי. איורים שהייתי רוצה לראות. התקווה היא שגם כמה שיותר מהאנשים שצופים באיור ירגישו משהו דומה. הקהל השני הוא מצומצם יותר, ומורכב מחוג חברי הקרוב, קולגות ואנשי מקצוע. העבודות שאני עושה לעצמי ממוענות אליהם, ומזמינות מבט מעט סובלני ומרובד יותר מאשר העבודות לעיתון. למעשה עד שהשקתי את האתר שלי הקהל של העבודות האלה היה רק מי שבא אלי הביתה. מאז האתר המעגל התרחב מעט, גם מעבר לים.
בשני המקרים אני מאמינה שככל שאני כנה יותר עם עצמי (תוכנית, רעיונית, אסתטית וגם פיזית) העבודה מתקשרת יותר ומרגשת יותר.

אמנים אהובים

המשפיעים עלי ביותר הם כנראה כריסטיאן בולטנסקי -בעיקר עבודות הבימוי העצמי שלו. יש בהם המון הומור ומודעות עצמית אבל גם האסטטיקה שלו באופן כללי, הנרי דרגר, שאין שחור כמו שלו והשפה החזותית שלו מושלמת לטעמי. ודויד גרוסמן, "עיין ערך אהבה" בעיקר ( השילוב בין לאקוניות של לקסיקון ורגש חסר בושה). אפשר לציין גם את סמואל בקט, שתמיד מבהיר לי עד כמה על הבמה, או על הנייר במקרה שלי, פחות פירושו יותר.

תיק עיתונות

בכניסה לאתר של המאיירת רות גוילי, מוצג פורטרט מאוייר של פניה נעריים והמנומשים. מעבר חטוף עם העכבר על שמה שכתוב לצד הפורטרט, מעלה סומק על לחייה. הבחירה המשעשעת והלא אקראית מעידה על טיבה של גוילי כמאיירת: מרגע הכניסה לאתר היא נחשפת ללא הרף, וגם באיורים המסחריים שבצעה עבור רוב העיתונים היומיים בארץ (ועוד כמה בעולם) מורגשת הנוכחות שלה, ושל עולמה הפנימי, והחשיפה הזאת לא פשוטה עבורה.

בחלק ניכר מהאיורים היא משתמשת בדמותה כבסיס, והחשיפה גוברת יותר בחלקים הלא מסחריים, בהם היא מציגה עבודות אישיות שעוסקות במצבים רגשיים שונים, נשיות, הורות וזוגיות, וכוללת עבודה משותפת מבוססת צילום עם איש המחול ניב שיינפלד,“On Life And Death” , שבשיאה מופיעה גוילי לרגע קט בעירום חלקי.

"במציאות אני די ביישנית", מודה גוילי, "אבל כשיש לי רעיון, כל האמצעים כשרים למען הביצוע. בחיים לא הייתי מעיזה להתפשט, והייתה לי התלבטות גדולה לגבי זה. אבל העבודה דורשת עירום, ואני נדרשת לעבודה. היתרון בחשיפה הזאת, נובע מכך שהיא לא נעשית מול קהל".

חשיפה היא לא דבר שבשגרה עבור מאיירים, שבניגוד לחבריהם האמנים זוכים להרבה פחות חשיפה תקשורתית. גוילי מודה שרבים המאיירים שמשתמשים בדמותם כאמצעי עזר ליצירת האיור. "כל המאיירים נוכחים בעבודות של עצמם", אומרת גוילי, "אם אתה צריך דמות, הרבה פעמים בן או בת הזוג מצלמים אותך. כשאני מאיירת בנות אני משתמשת בדמותי, ובשביל הבנים אני משתמשת בבן –זוגי, פשוט כי אנחנו זמינים מאוד".

הבחירה להשתמש בדמותה נובעת אצל גוילי לא רק משיקולים פרקטיים, אלא בעיקר מרצון עז לכנות ואותנטיות.. "זה נכון שמאיירים נשארים מאחורי הקלעים", היא מסבירה, "אבל אני מאוד מכניסה את עצמי לעבודות האישיות יותר, אנרגטית ונפשית. אני חושבת שזה הייחוד שלי והכוח שלי. אני לוקחת ברצינות את הקטע של להתחבר לזה: כשאתה מדבר על עצמך בצורה אמיתית זה הכי תקשורתי. אני נמצאת שם כי חשוב לי להיות אותנטית לעצמי. יש בעבודה שלי מימד של תרפיה. .אני מנסה ממש להכנס לרגע, זו עבודת משחק, עבודה פסיכולוגית של ממש. אני משתמשת הרבה פעמים בבן הזוג שלי, אלי (האמן אלי פטל – מ.ו) ואני דורשת ממנו נוכחות רגשית ".

הטוטאליות של גוילי מתכתבת עם עולם האמנות יותר מאשר עולם האיור, והיא לא מהססת לומר שהאמנות משמעותית יותר עבורה. "בעבר נהגתי לקנות מגזיני איור, וזה התחיל לשעמם אותי. אני הולכת הרבה לגלריות, למוזיאונים. מעט מאוד מאיירים עושים לי את זה. הרבה מאיירים הם חברים שלי, ואני מאוד אוהבת את העבודות שלהם, אבל זה לא מה שמעורר אותי לעבוד. האיור הרבה פעמים פחות מסקרן או חידתי מדברים שאפשר לראות בעולם האמנות. רדיפה אחרי משהו יותר מופשט יכולה להוסיף תוכן לעבודה. הדיאלוג עם אלי מאוד משמעותי בעניין הזה, ודורש ממני יותר- מה שהוא אומר, מה שהוא מצפה לראות. הוא מאתגר אותי".

למרות הקשר הישיר לעולם האמנות, להוציא מספר מועט של תערוכות, היא נמנעת מלהציג את עבודותיה בקונטקסט של אמנות. את האתר שלה, שגרף חוג מעריצים נאמן והצעות עבודה מחו"ל היא רואה כפלטפורמת עבודה אידאלית, והוא מתפקד כמעין תערוכה. "אני באה מרקע של אמנות, וזה קדוש בעיני", מסבירה גוילי, "אבל אני לא לוקחת את עצמי יותר מידי ברצינות. אני כנראה צריכה להשתחרר מזה. אחת הסיבות היא שהעבודות לעיתון יכולות להיקרא כסיפור ולשוק האמנות אני צריכה להיות יותר מופשטת. במובן מסוים אני לא רוצה להיות חלק מהשיח, להציג בגלריה. קיבלתי הצעות בעבר, ואם ההקשר מעניין אני מציגה. בסופו של דבר אני לא 'רצינית' מספיק, ואמן צריך 'לספק את הסחורה' בצורה עקבית. אני קודם כל אשת מקצוע, מאיירת. אני רואה את זה כפריבילגיה. אני מאוד אוהבת את המקצוע שלי, אוהבת שאומרים לי מה לעשות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully