בדיקת תפקודי כבד

צריך לשמוע את האלבום החדש של Mr. Heavy & Ms. Low על רקע התמונות האילמות של רן דנקר בעצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. בעוד דנקר, או פלס, או מיטל טרבלסי וה"הו רב-חובל" המאוס מתחלפים, מתברר שדור ה"סוף שבוע רגוע" - המורשת הכי נוכחת של רבין – מתקשה לרגש ובוודאי לחדש. דרך תמונת התשליל שמספק "Cellar Door", אלבומם השני של מר האבי ומיס לואו, אפשר להבין גם למה: בעוד רוב האמנים שלא מתרכזים בתבניות הקלאסיות של האנפלאגד משליכים את יהבם בבנאליות על גיטרה אקוסטית וכלי מיתר - נדב (נדי) בילו, מאיה רילוב ושאר החברים בהרכב משתדלים לקחת כל קטע "אקוסטי" בבסיסו למקום מפתיע: בשיר הפותח והמעולה, למשל, בילו משתמש ב"גרוב בוקס" ובתכנותים של אבי שדה כדי לסמפל משפט מהדהד של רדיוהד ("are you such a dreamer" מתוך "2+2=5") ודרכם יוצר שילוב מהפנט בין צליל ילדותי וקודר. בתוך השיר עצמו, הגיטרה הקלאסית היא לא זו שנותנת את הטון, אלא עוד כלי שהוא חלק מתבנית מורכבת ואינטליגנטית. בנוסף, הלהקה לא נופלת למלכודות שאפשר לכנות אותן "הסאונד של FM 88": הטוויסטים שמגיעים שיר אחרי שיר, פעם בצורת בנג'ו מפתיע או פידבקים עדינים של דיסטורשן ועוצרים את "Cellar Door" מלהישמע כבד, מעייף או חוזר על עצמו.

אמנם קשה לומר שבילו ורילוב הם קולות סוחפים וכריזמטיים במיוחד: אין לרילוב קול פעמונים שירדוף אתכם בחלומות ואילו בילו נשמע כאילו בכלל רצה להתקבל ללהקת גראנג'. ובכל זאת, "Cellar Door" הוא קודם כל יצירה אסתטית מוקפדת, עם טקסטים מורבידים סבירים ("100 Pieces", "The Rope"), שמאזנים בין המלודרמתיות שיש בשימוש בפועל "Kill" לבין העדינות המוזיקלית של האלבום. המגרעות הבודדות שלו (שהן שיפור משמעותי מאלבום הבכורה) לא מונעות ממנו להיות הפתעה מרעננת בבנאליות של השיח הלא מחושמל במוזיקה הישראלית, במיינסטרים כמו באלטרנטיבה (שם זה נשמע כמו "סוף שבוע רגוע", רק בלי להיכנס לגלגל"צ). רק אנא מכם, אל תקראו לו "אלבום של חורף".

מיסטר האבי ומיס לואו, "Cellar Door"
(Earsay)

הניסיון המעניין של מיסטר האבי לעקם את החשיבה המוזיקלית של הלו-פיי אמנם נעשה בחלל מצומצם, אך לא ריק לגמרי: אפשר לציין לצידו גם את "שירים של שיכורים" הפסיכוטי של אדם קומן, מחזה קורע לב על טיפשות, כנות ויללות של תן שנכנס עם האף בעץ; אפשר גם להישאר קרוב לאותם מיסטר האבי ומיס לואו, הפעם עם ה -Dysfunctional Heroes, הרכב נוסף של נדי בילו, הפעם עם צביקה פרוש (שיחד איתם מנגנים אחיו דן בילו, ואמיר וייסמן, כולם מנגנים גם במיסטר האבי).

אלבום הבכורה שלהם, "Past Simple" יוצא גם הוא ב-Earsay, הלייבל של האוזן השלישית, כך שמולנו מופיעה חבורה קרובה ומאושרת של צלילים מינימליסטיים כתלושי תפוח אדמה בימי הצנע ועם לב רחב ככיסו של אוליגרך בימי טרום המשבר הכלכלי. בשונה מהאלבום של מיסטר האבי, השירים של Dysfunctional Heroes מחוספסים יותר בצליל ופסיכדליים יותר בהגשה ובטקסט, אך עדיין צריך אוזניים בעייתיות במיוחד כדי לפספס את הדמיון והאג'נדה המוזיקלית המשותפת בין שני ההרכבים. זוהי כמובן אינה טענה כנגד כל אחד מההרכבים, ההפך: אם כבר חייבים לבצע את "שיר הרעות" כל שנה, לפנינו שתי להקות שיכלו לבצע אותו בצורה מעניינת, לשם שינוי.

דיספנקשונאל הירוז"Past Simple"
(Earsay)