באסה או קלאסה

אם היה רגע שבו הבנתי כי נכשלתי בתפקידי כאח בכור, שאמור להצעיד את אחותו הקטנה לעבר עתיד טוב יותר, לעזור לה להימנע מטעויות העבר שלי ולהנחות אותה באפלה המתמשכת המכונה "החיים", הרי שהרגע הזה הגיע כאשר יום אחד חזרה אחותי היקרה הביתה ובאמתחתה דיסק של להקת גארבג'. למרות שחלפו מאז עשר שנים, לא אשכח את אותו יום קודר בו חשתי את טעמה המר של האכזבה; אכזבה אישית ממנה ומטעמה המוזיקלי הקלוקל, וממני כמנטור - כמי שאמור לספק לה את המידע ולהפוך אותה לאדם טוב יותר.

כשניגשים לדבר על גארבג' חייבים להפריך שתי הנחות יסוד שקיימות לגבי הלהקה המוערכת יתר על המידה הזו; הראשונה היא היותה של שירלי מנסון, סולנית הלהקה, סמל מין. מנסון היא מה שנקרא בחורה של בחורות. נוח להן להחמיא לה ולהתייחס אליה כאל לוהטת רק משום שהיא לא מאיימת עליהן כהוא זה; הן נהנות להעריץ אותה כי הן חשות, ובצדק, שבאותה מידה הן יכלו להיות שם במקומה. מנסון היא לכאורה שילוב של יופי עם שכל ואופי. בחורה נועזת ומיוחדת שלא מפחדת להיות בוטה ומינית, ומפלרטטת באופן קבוע עם הצד האפל והייצרי שלה. אלא שהאמת היא שונה לגמרי. מנקודת מבט גברית אין בשירלי מנסון, מלבד השם שלה, שום דבר מושך או מעורר. היא לבנה ואנמית, נמוכה, רזה מדי עם אטיטיוד שיכול להביא לך את הסעיף. הניסיונות שלה להיות מסתורית, קודרת ודכאונית תמיד הצטיירו בעיני כפתטיים ונגועים בעודף מאמץ. "אני שמחה רק כשזה גשום", למשל, היא אחת השורות הכי מטומטמות ומעצבנות שנכתבו. מצד שני היא ברורה לגמרי, כי כשהשמש זורחת וכל הבחורות רוצות ללכת לים וללבוש ביקיני, מנסון מתפדחת כי אז יראו כולם עד כמה הגוף שלה הוא בלוף שדוף (מה גם שתדירות הכניסה שלה למקלחת היא עניין שיש לברר אותו).

ההנחה השנייה שכדאי להפריך בהקשר של גארבג' היא היותה סופרגרופ של מפיקים גאונים בראשות בוץ' ויג. אלוהים יודע כמה אני מעריך את העבודה של ויג על אלבומים מעולים כמו "Nevermind" של נירוונה, "Dirty" של סוניק יות' ו"Siamese Dream" של סמאשינג פאמפקינז. ויג הצליח ליצור שם תביעת סאונד ייחודית, שבה הלכלוך והניקיון דרים זה לצד זה בהרמוניה. הוא הצליח לשלב בין מלודיה לרעש בצורה מופלאה ואין ספק לגבי חשיבותו להתפתחות של הרוק האלטרנטיבי האמריקאי. אמה-מה, להיות מפיק שעובד עם עילויים כמו קורט קוביין, ת'רסטון מור ובילי קורגן זה דבר אחד, ולשבת מאחורי סט תופים ולנסות להמציא מחדש את הפופ זה משהו אחר. לגמרי. חביבי, מצטער להיות זה שמבשר לך את הבשורה המרה, אבל להכניס קצת לופים עם פיל אלקטרוני לתוך רוק גיטרות סטנדרטי, זו לא איזו חדשנות יוצאת דופן. ולא, גם להיות מתופף חסר חוש קצב זו לא ממש גדולה.

לשיא הפופולאריות שלהם בארץ הגיעו גארבג' עם אלבומם השני, "Version 2.0" (איזה מגניב זה ה-2.0. זה מה זה קאטינג אדג'), שמתוכו יצא הלהיט הגדול והסתמי "I Think I'm Paranoid". כל אספקט ממנו מורכב השיר הזה נגוע בבינוניות. הוא מתחיל ומסתיים בלופ הפוך - אחת מקלישאות הסימפולים המיושנות והמאוסות ביותר; יש לו בתים בהם מנסון חצי שרה-חצי מדקלמת במונוטוניות נטולת אלגנטיות; פזמון איום, שמתחיל בשורה ממנה לקוח שם השיר ומלווה בגיטרת דיסטורשן בנאלית להחריד ועובר מהלך מתחכם לחלק ב' שלו, עם נאום ההתפרסות הכאילו סרקסטי של מנסון; הסי-פארט תמוה גם הוא, שכן הוא כלל לא עשוי מהחומרים מהם אמור להיות מורכב סי-פארט (שבירה מלודית מפתיעה של הקיים), אלא חזרה על הפזמון בשינוי קל. ויש לו טקסט אווילי וילדותי שלא ברור מי הוא קהל היעד שלו – נערות בנות עשרה שחורטות לעצמן על הידיים ושמות שחור מתחת לעיניים? נערים עם זהות מינית לא מגובשת? אולי חרשים? טרם הצלחתי לפתור את הסוגיה הזו. הטקסט של מנסון מפוזר ולא קוהרנטי בעליל, עם קישורים טקסטואלים ואסוציאטיביים קלושים ורופפים. בגדול היא מדברת על בחור שהיא לא מחבבת במיוחד (למרות שאחר כך היא אומרת לו שכל מי שהיא רוצה זה אותו) ומבקשת ממנו לנצל את הפרנויה שלה, כי היא בחורה מתוסבכת. הצרה היא שבחורות מתוסבכות לא מודות -שלא לומר שרות - שהן מתוסבכות, הן פשוט כאלה. בחורות שמעידות על עצמן כמתוסבכות הן בסך הכל ילדות מפונקות שרוצות קצת תשומת לב וחושבות שלהיות מתוסבכת ודיכאונית זה מגניב. בגלל זה היא לא מחבבת את הבחור, אבל רוצה שהוא ישבור אותה ויתעלל בה. כי היא מזוכיסטית ואוהבת כאב – פיזי ונפשי גם יחד! – ולא יודעת מה היא רוצה מעצמה, כי היא נורא מוזרה. אז מנסון, בובהל'ה, את לא מוזרה ולא מתוסבכת. את בחורה מעצבנת ואני לא מאמין לאף מילה שלך. ולא, לא הייתי נוגע בך עם מקל.