רואה ואינו נרעה

את ביקור הבזק שלי באיים הבריטיים ניצלתי, בין השאר, כדי לפקוד את פסטיבל הקולנוע של לונדון – אחלה פסטיבל שנמשך שבועיים, מנקז אליו את מיטב הסרטים מקאן, טורונטו וונציה, ואפילו מתהדר בלא מעט הקרנות בכורה עולמיות, שבאות קומפלט עם שטיח אדום (שנפרש בלסטר סקווייר) וסופר-מגה סלבס שמהלכים עליו באופן אצילי.

בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי, זה היה ביקור בזק, אז לא ממש יכולתי להגניב ללו"ז יותר מדי שעות פסטיבל (כי הייתי צריך גם להשאיר קצת זמן כדי לאכול פיש אנד צ'יפס, לנסוע לקיימברידג', ולראות סרטים שלא ממש היו חלק מהתוכנייה, כמו "Pineapple Express", לדוגמה). אבל כמה סרטים בכל זאת ראיתי, ומכאן ועד סוף הטקסט אני מתכוון לספר לכם עליהם.

הראשון שנצפה היה "The Brothers Bloom" – סרטו השני והמצופה של ריאן ג'ונסון (שיצירת הביכורים שלו, "בריק", הייתה לפולחן לא קטן). זוהי מעשייה מבדרת וקלת דעת שעוקבת אחר עלילותיהם של שני אחים (אדריאן ברודי ומרק ראפלו, החביבים תמיד), שמתפרנסים ממעשי נוכלות מתוחכמים ומסובכים, ובמיוחד מתמקדת במזימה מתוחכמת ומסובכת אחת אחרונה (ברודי המיוסר מתכנן לפרוש מהמקצוע), שבמהלכה האחים הנוכלים מבקשים לרוקן את כיסיה העמוקים של יורשת יתומה, יפה ואקלקטית (רייצ'ל ווייז, "המעיין").

אם "בריק" שאב את מירב השראתו מ"צומת מילר", של האחים כהן, הרי ש-"The Brothers Bloom" (שטרם הוחלט מתי, ואם בכלל, יעלה לאקרנים בארץ) עושה שימוש בלא מעט טריקים ושטיקים שמקורם בארגזי הכלים של שני האנדרסונים (ווס ופול תומאס). הסרט נפתח בווייס-אובר א-לה "מגנוליה" (שמקוריין גם הוא על ידי ריקי ג'יי), הדמויות מצוידות בשלל מוזרויות חינניות ובתחביבים תמוהים, ובכלל, ההתרחשויות מתוארות בתנופה דרמטית שמחזקת את הסברה שג'ונסון הוא כישרון שכדאי להמשיך ולעקוב אחריו. אז מה אם התסריט הדברני – שמדלג סביב הגלובוס מבלי להראות סימני התעייפות – לא ממש מוביל למקום בו טרם ביקרתם? ולמי איכפת אם ריבוי הטוויסטים העלילתיים גורם לכך שלטוויסט האחרון, והחשוב ביותר, כבר תגיעו במצב של קהות חושים מתקדמת? "The Brothers Bloom" מספק מספיק הנאה תמימה וטובת לב על מנת שנגלה כלפיו מעט סלחנות. לא סרט גדול, אמנם, אבל הוא אינטליגנטי במידה, ניכר שהשקיעו בו את הלב ואת הנשמה, והוא רחוק מרחק גדול מלהיות משהו שגורם לסבל ו/או לחוסר נוחות בזמן הצפייה.

סרט שווה נוסף שראיתי בפסטיבל הוא "The Argentine" – החלק הראשון מהדאבל-פיצ'ר הביוגראפי שסטיבן סודרברג ארגן עבור המהפכן האגדי, הממותג והשנוי במחלוקת צ'ה גווארה. למרבה הפתעתי, התרשמתי עמוקות. אחרי שורה ארוכה של סרטים חסרי חשיבות ("אושן 11", "אושן 12", "אושן 13"), כיף לראות שסודרברג החליט להעיר את עצמו ולהתאמץ קצת. התוצאה היא הדבר הכי רציני ומעניין שיצא תחת ידיו מאז "טראפיק".

הסרט - שעשה את הבכורה שלו בקאן כיצירה ארוכה אחת, שנמשכה קצת יותר מארבע שעות - הגיע ללונדון חתוך לשניים, כאשר החצי בו צפיתי מתעסק בהשתלטות של קסטרו על קובה ב-1956, ובתפקידו של צ'ה (בניסיו דל-טורו הגדול) בהשתלטות הזאת. מפעם לפעם הנרטיב קופץ קדימה, לביקור של גווארה בניו יורק, ב-64', אך רוב משכו של הסרט מוקדש לקרבות הגרילה מול צבאו של בטיסטה (שמגיעים לשיאם בקרב ארוך בסנטה קלרה). אלה מתוארים ללא התלהמות מיותרת כאשר המהפכה האלימה שמתרחשת על המסך מתרחשת באיטיות, ללא הנחות וללא קיצורי דרך.

קשה שלא לשים לב שזהו ממש לא ביופיק הוליוודי טיפוסי. ראשית, רוב רובו של הסרט מתנהל בספרדית. שנית, למרבה השמחה, סודרברג כלל אינו מתעניין בייצור רגעים דרמטיים מלאכותיים שיאפשרו לכם להבין את צ'ה מבלי להתאמץ, מה שאומר שממש לא תמצאו כאן אסופה של היי-לייטס קלישאתיים שנבחרו מחייו. "The Argentine" בהחלט הותיר אותי רעב וסקרן, ואם לשפוט על פי תגובת הקהל, שמחא כפיים בהתלהבות יתרה, לא הייתי היחיד באולם שחש כך. כעת נחכה בסבלנות לחלק השני (שיקפיץ את צ'ה כמה שנים קדימה, וייקח אותו לבוליביה, שם ינסה, ללא הצלחה, ולמרבה האירוניה הדרמטית, לשחזר את הישגיו בקובה).

ביוגרפיה קולנועית מסקרנת נוספת בה צפיתי היא "W", שבמסגרתה מבקש אוליבר סטון להביא את סיפורו של הנשיא האמריקאי היוצא, בוש הבן. הסרט אמנם משעשע לפרקים (באופן מעט טרגי), הוא אינו משעמם לרגע (היי, הנה דיק צ'ייני! היי, הנה קולין פאוול! היי, הנה הקטע שבו בוש נחנק על בייגל'ה!), וגם יש משהו כובש בדרך הגמלונית בה ג'וש ברולין ("ארץ קשוחה") מגלם את בוש. אך סטון אינו מצליח לצאת מתחומי הדרמה המשפחתית, לחמוק ממלכודת הפסיכולוגיה בגרוש, ולחדור לעומק אישיותו של האנטי-גיבור שלו. גרוע מכך, הוא אפילו לא מנסה.

התמונה הפרוידיאנית שעולה מ-"W" היא שבסופו של דבר, בוש הבן - אלכוהוליסט טיפש ופלרטטן, למקרה ששכחתם - רק רצה שבוש האב (המגולם כאן בידי ג'יימס קרומוול) יאהב ויעריך אותו. כמו כן, הוא מאוד רצה להיות מוצלח יותר מאחיו ג'ב (הבן המועדף, ומי שהיה למושל מדינת פלורידה). לכן הפך לנשיא, ולכן סיים את המלאכה בה התחיל אביו, והפיל את סדאם. אז האנליזה הזאת נחמדה מאוד, ואפילו קצת מעניינת, אבל אין בה שום חדש, והיא לחלוטין לא מספקת (כי איך בדיוק הצליח להפוך לנשיא? ואיך בדיוק הצליח להחזיק שם מעמד במשך שמונה שנים? הסרט מתעלם מהשאלות האלה לחלוטין). חוץ מזה, בוש מצטייר כאן ככה ראוי לסימפטיה שלנו - זו הרי לא אשמתו שהוא אידיוט ושצ'ייני סובב אותו על האצבע - שקשה להאמין שהאיש שעשה את הסרט המלטף והלא נחרץ הזה חתום גם על "ג'.פ.ק" ו-"ניקסון" (שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים רעים, אבל לפחות היה מרתק לצפות בהם). "W" הוא יותר סקיצה לסרט מאשר הדבר עצמו, והאיש שבמרכזו יוצא ממנו בזיל הזול. כי כמו ג'ון מקליין (שאין לבלבל בינו לבין ג'ון מקיין), גם בוש הבן בסך הכל היה האיש הלא נכון, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. בהחלט אפשר היה לצפות מסטון לשורה תחתונה מעט יותר הרפתקנית, אבל אתם יודעים מה? הסרט הזה עדיין עדיף בהרבה מ-"אלכסנדר".

עוד אירוע פסטיבלי ראוי לציון התרחש כאשר שלושת העיתונאים האנגלים והרציניים למראה, שפיטפטו בשולחן הסמוך בבית הקפה בו ישבתי, הסכימו ביניהם ש"ואלס עם בשיר" – שהוקרן גם הוא במהלך הפסטיבל - הוא ללא ספק הסרט הטוב ביותר שהם ראו במהלכו. אם לא די בכך, בגיליונו האחרון, מגזין הקולנוע הבריטי אמפייר העניק ל"בשיר" (שבדיוק עלה לאקרנים המקומיים) חמישה כוכבים נלהבים ("אתם מוכרחים לראות את הסרט הזה!"), ואף הקדיש חמישה עמודים לראיון מעמיק ומפרגן עם ארי פולמן, דוד פולונסקי ויוני גודמן. כל הכבוד.