פרק ראשון: עכשיו טוב

את יום הולדתי החמישים לא אשכח לעולם. מאומה ביובל שחציתי לא הכין אותי לבאות. גם לא אמא דורה שהנאצים השחיתו וסירסו לה את הנשמה והיא סירסה אותה לכולנו.

דני והבנות הפתיעו אותי במסיבה משפחתית צנועה. הבנות קנו עוגת שלוש שכבות שהיו מופרדות ביניהן בקווים עבים של שוקולד מקס ברנר, וכשבאתי מהעבודה התנוססה פלאזמה 42 אינטש על הקיר בסלון לאחר שהוסרו ממנו תמונות השמן שצברנו בקפידה במשך עשרים וחמש שנות נישואינו. שלושתם עמדו סביבי וצעקו מזל טוב מזל טוב כשכיביתי בנשיפה רפה נר אחד ושאלו אם אני רוצה שירימו אותי על כיסא.

דני קרא קטע הומוריסטי בצורת חידון אמריקני, לדוגמה, אמא הכי שונאת בעולם לבשל / לאפות / לקפל כביסה / לגהץ - דרג לפי חומרת השנאה. אמא הכי אוהבת לשבת עם חברות בבית קפה / ללכת לקולנוע / לקרוא / לא לעשות כלום - דרג לפי בלה בלה בלה בלה. הבנות ענו ללא שגיאות ואף הוסיפו ברכות מתחנפות משל עצמן על האמא הכי טובה, מבינה ומשקיענית, וכולם ביחד הושיבו אותי על כיסא למרות מחאותיי והצליחו להרים אותי פעם אחת.

גיל חמישים הוא גיל טוב. כך אומרים. שחמישים זה הארבעים החדש. משכנעים שהסקס משתכלל והאהבה מתעדנת, משתבחת, משתדרגת ומגיעה לפסגות חדשות.

אהבה עם בסיס איתן, שלא מתבלבלת, לא נבהלת ולא מתכופפת נוכח כל זעזוע קטן. אהבה ענקית ששורפת קרביים, שאנשים משתגעים בגללה, הורסים חיים בגללה - אני משאירה לצעירים. גם סתם אהבה באמצע החיים, מה שנקרא רומן לא מחייב. אוורירי. צדדי. במשקל נוצה. כזה שמפזז בשיכרון דמוני, שמחזיר נשיות אובדת, גוססת, אני לא מקדמת בברכה. נראה שכל הרומנים דומים וחוזרים על עצמם. גם לאמנות אין מה לחדש בתחום, מלבד לעיסה והעלאת גירה.
די, למדנו מה באמת חשוב בחיים. הבריאות והילדים. הנכדים בבוא היום. וכמובן הבעל. המתלה הזה שאפשר לתלות עליו הכול. להישען, להתחכך, להתפתל, להשתולל, למעוד להסתרבל, להתחרבש, שפתאום, בגיל חמישים, הוא מתגלה בכל הדר חוכמתו, יעילותו ונוחיותו. כמו נעל בית חמימה. כמו קונכייה גדולה שהומה בקולות מרגיעים. כמה כיף לנו ביחד וכמה נחמד. אפשר בקלות מרנינה לבלות, לבקר, לשכב, לטייל, לאכול, לשוחח. הבטחה היא הבטחה. קביעה היא קביעה. יציאה היא יציאה. חזרה היא חזרה. אחד ועוד אחד הם תמיד שניים.

כן, כן, נראה כי נולדנו על מנת להגיע סוף סוף למשוכה הזו במרוץ הבלתי נמנע. אין יותר סערות חושים, ערבול יצרים, צלצול פעמונים, דנדון ענבלים. כמו שאמר המלט לאמו, "הן בגילך ישקוט הסער שבדם." שיננתי לעצמי לא פעם את המשפט הנאיבי הזה ועקבתי בסבלנות מחוסרת ברירה אחר הגוף שנרגע אט אט, מתגמש ומתקמר ביחד עם שינויי הזמן כמו גרב אלסטית, ועמו החשקים. הנפתולים מתיישרים. מתחילים להשלים, להתפייס, לקחת ולקבל מהחיים רק את מה שהם נותנים. לא בכוח. לא נגד הרוח. לא באגרופים קפוצים. לא בחירוק שיניים. לא בזעם עיוור.
פתאום מגלים שהחיים נותנים הרבה. הרבה מאוד אפילו. כשלא דורשים, יש מין נדיבות פזרנית שנשפכת עליך כמו גשם טוב. הכול מקבל אופי של מתנה. חיוך אקראי של שומר רוסי בפתח הסופרמרקט נראה כמו חיוכו של ולנטינו. נכונותו של גבר בעל גוף משולש להחליף צמיג מפונצ'ר באמצע הדרך מקבלת אופי פלירטוטי רך. כנף ציפור טורקיזית מרססת את הלב כמו נשיקה ראשונה שטעמה נשמר בזיכרון כטעם עוגה שאכלנו בילדות ואיננו יודעים לומר מה היו מרכיביה.
במכללה שבה אני עובדת קוראים למרצים בני גילי "מרצי גיל הזהב." זה לא מפריע לי בכלל.

כשאני שומעת צרות של צעירים, אני מברכת על בגרותי הטובה ונטולת הדאגות. מה גם שמרצות
בגיל בנותיי יושבות איתי לשולחן אחד ולא מפסיקות ללהג ולקשקש על נושאים שמזמן הפסיקו לעניין אותי. בשנים הראשונות לעבודתי במקום התלהבתי התלהבות אמיתית משומרי המסורת שמספרם במכללה עולה על אלה שלא, וניסיתי להדביק בה גם את הקרובים אליי. דיברתי בשבח הפשטות, ההסתפקות במועט, קצב הילודה ההיסטרי, המודעות הלאומית, אפילו בשבחם של כיסויי הראש המגוונים דיברתי. היללתי את נישוקי המזוזות שהתחלתי בלי משים לנשק בעצמי, את תפילות המנחה בהפסקות אחר הצהריים ואת מלמולי השפתיים לפני כל נגיסה בלחם, מלמולים ששפתיי התחילו להרעיד מאליהן גם בבית. במשך הזמן שככו התלהבותי, נישוקיי ומלמוליי, עוד לפני שידעתי עד כמה ימאיסו עליי את המקום עמיתיי לעבודה.
הבית התרוקן. דני ואני יכולים להתרווח על הספה בסלון בפישוט אברים כמו שני שקי תפוחי אדמה מרוקנים ולראות טלוויזיה מבלי שמישהי מהבנות תחטוף את השלט ותתחיל לזפזפ באמצע תוכנית שאנחנו שקועים בה, גם אם יש לה טלוויזיה בחדר, ותתעקש לשבת דווקא לידנו עם שמיכה, נעלי בית, ספר שהיא קוראת, דפדפת של הלימודים ומגש אוכל עמוס. או תיכנס לדברינו ותביע את דעתה בתקיפות. דעה שאף אחד לא ביקש לשמוע. או תביא הביתה חברים שירעישו עד אמצע הלילה וירוקנו את תכולת המקרר כמו עדת טרמיטים. אפשר גם להסתובב בבית חצי עירומים, לשתות ג'ין או וודקה תפוזים ולשתוק מבלי להרגיש נבחנים, נסקרים ונסרקים בשבע עיניים. לעתים נדירות אנחנו אפילו פולטים אנחת שחרור. אם כי האנחה האחרונה שנשמעה בביתנו היתה קריאת כאב לאחר שדני פצע את אגודלו משבר זכוכית של כוס שנשמטה מידיו וניסה ללקט את השברים ללא יעה. דבר שבדרך כלל קורה רק לי.

דני, בעלי, היה עובד סוציאלי, עשה תואר שני בפסיכו-תראפיה, וכיום, עם יישום הרפורמה ולאחר שנסגרה המרפאה לבריאות הנפש שבה עבד שנים רבות ושבה היה ראש צוות ויושב ראש ועד העובדים, הוא עובד בקופת חולים שלושה בקרים בשבוע.

זהו, תם עידן הנאורות, חזרנו לימי הביניים, דני מסביר חזור והסבר גם מבלי שיישאל. שנים של מאמצים ירדו לטמיון בגלל שרירות לבם של פקידונים שתפסו משרות רמות בממשלה ומה שמעניין אותם זה רק כסף, כסף, כסף. ואם מישהו מזכיר בפניו את המילה "רפורמה", אפילו בהקשר אחר, הוא מתעצבן כל כך עד שפניו מתאדמים והגרוגרת שלו רוטטת כמו מקדחה.
דני אוהב את המשוגעים האמיתיים, המשתוללים, הצועקים, המסוכנים, מזילי הריר, המעוותים, הרועדים. הוא חולה עליהם. באמצעותם הוא מרגיש חזק. הרבה פחות הוא אוהב את אלה שמועקות קטנות, זניחות, בלתי מוצדקות על פי רוב, מערערות את עולמם, הטיפול בהם סיזיפי והשיפור מזערי וזמני.

כשהיה מגיע אחד כזה למרפאה, מיד היו קוראים לדני. גם אם היה באמצע ישיבה דחופה או בעיצומו של טיפול מסובך. אפילו מהשירותים היו שולים אותו. וגם הם אהבו אותו. המטורללים. מבט אחד שלו, מילה, תנועה, הנדת ראש, היו מרסנים, מכניעים ומרגיעים אותם כמו שלושה כדורי הרגעה וזריקה.

פעם אחת, כשמישהי מהעובדות הסוציאליות מנעה מאחד המטופלים היותר קשים להיכנס למרפאה לאחר שעות הקבלה, האיש השתולל ואיים שירצח אותה. ועד שנחלצו לעזרתה, היא צרחה וצרחה והשתינה במכנסיים מרוב פחד. וגם כשנחלצו, לא הצליחו שלושה מהעובדים, ביניהם השומר הגרוזיני החסון, להשתלט על המשתולל. עד שהגיע דני, ובמכת אגרוף אחת הכניע אותו.

מאז אותו מקרה הפך דני באופן רשמי לגיבור התחנה וכשזו נסגרה, נלקח ממנו התואר הזה וגם לא היה מי שיאדיר את שמו באוזני שומעים, כי רוב העובדים התפזרו בין מקומות עבודה חדשים והקשר עמם נותק.

בימים שבהם דני לא עובד בקופת חולים, הוא מקבל פציינטים אחר הצהריים בבית. אלה הימים האהובים עלי, כי עוד לפני שנגמרות הפגישות, שבמהלכן שוטחים בפניו אנשים מסכנים את צרותיהם, אני אצה לי לקניון וקונה בגד חדש או תכשיט או נעליים מהכסף שהוא מקבל תמורת ההקשבה החכמה לבעיותיהם.

אוח, איזה מקצוע נהדר בחר בעלי. וכמה הייתי חכמה שבחרתי בו לבעל. וכמעט אף פעם הוא איננו כועס. תמיד בהבנה, בסבלנות, עם הכלים שרכש במקצוע. ותמיד בשקט מבוקר.
אני יודעת שאומרים שהסנדלר הולך יחף, אבל אצל דני שלי זה ממש לא כך. לעתים נדירות, באמת באמת נדירות, הוא מתרחק, מצטנף ומתכנף בתוך עצמו כמו חפרפרת, ואז גם אם ארקוד עירומה בקרבתו הוא לא יגיב אליי. ולפעמים, לעתים נדירות עוד יותר, הוא מביע את כעסו עלי בברוגז ילדותי שנמשך כמה ימים.

על מה הוא כועס? על דברים של מה בכך. בגלל שהוצאתי סכום כסף גדול בלי להתייעץ איתו, או ששכחתי לבצע מטלה מרגיזה כמו תשלום לעירייה, או שלא חיכיתי ארבע שעות מלאות ("משמונה עד שתים עשרה, אמרו לך, אז למה את עוזבת את הבית ברבע ל...") לטכנאי המקררים שיבוא לתקן את הפריזר שהפסיק להקפיא או לשרברב שהיה צריך לפתוח את הסתימה בשירותים, או שהרמתי את קולי בשני טונים גבוהים מהמקובל כשפניתי אליו בטרוניה כלשהי.
באותם ימי גלות שהוא גוזר עלינו הוא אינו עונה לשאלותיי, לא מגיב לשידוליי המתרפסים, לא נענה לנסיונות השולם שאני מחנחנת, מתמרנת ומכדררת מולו. הוא אוכל לבד, רואה טלוויזיה בחדר העבודה שלו או מאזין למוזיקה קלאסית שהוא כה אוהב, וליתר ביטחון עם רדת הליל נועל את הדלת שלא אפריע לו ושלא אקרא לו, אולי גם אתחנן, ארד על ארבע ואיילל כמו תן רעב, שיבוא למיטתנו הזוגית הרחבה, שבקיץ מתחפשת למיטת כלולות מהסרטים ועוטה כילה לבנה נגד יתושים ושאר מזיקים.

לפעמים אני צוחקת עליו שהוא בדיוק כמו בסרט "שתיקת הכבשים". כמו חניבעל לקטר, שלא יודעים איזו מפלצת תצוץ לפתע מתוך דמותו הנינוחה ותתלוש את אוזנך או את לשונך.
אבל את זה אני אומרת רק לאחר שנגמרים החרם הלא מוצדק וההתנזרות הסגפנית והוא יוצא מהחדר ומתחיל לדבר אתי כאילו כלום לא קרה.

עם השנים למדתי להתאים עצמי לגחמותיו האוויליות, לא לנדנד ולתת לו את מרווחי השקט שלהם הוא זקוק. הברוגז הזה לא נמשך יותר מיומיים-שלושה, לכל היותר ארבעה. לפעמים הוא מגיע במחזוריות קבועה, ואם לא הייתי יודעת שלגברים אין וסת, הייתי יכולה לומר בפה מלא שלדני שלי יש.

כשכבר ראיתי את עצמי מתכרבלת בפינוק נמנמני אל תוך שק העשור החמישי, כשאדי שובע ונחת מיתמרים ממני, הגיעו שלושה טלפונים ביום ראשון, יומיים אחרי יום הולדתי. אחד בבוקר, השני לפנות ערב והשלישי בלילה.

כמו מכשפה זקנה, שחורה ומכוערת שחרצה מולי לשון ארוכה, גבשושית ועוקצנית בלוויית פרצי צחוק גסים, הם הפרו באחת את שיווי המשקל המדומה שחשבתי ברצינות הכי גמורה שילווה אותי עד סוף ימיי.