היי בנטורל: סאחי נולד

שונא סופים. מאז ומתמיד. אוהב לחכות להם זה כן, אבל כשהם מגיעים - אולי יותר מכל דבר אחר - מפסיק בשנייה לאהוב אותם. לסופים יש ריח וטעם לא טובים בכלל. משהו שמזכיר סוף של שיעול. לא אוהב סופים. כבר שעה שאני מנסה להקים את עצמי לכתוב את הסוף הזה; לא שהתלבטתי מה להגיד. את זה כבר ידעתי עוד לפני שהתחלתי, אבל סוף, כוס אמקום ערס, הוא דבר שתמיד תרצה לצאת ממנו אחר. אחרת מה הטעם.

"זה שאיננו הייתי אני" כתב פעם אברהם חלפי, שיכור עצוב ומדויק כהרגלו והרים כוס לחיי המת. ואני בדרכי להיות אינני. עוד 400 מילים בערך וזהו. הייתי. הייתי צחי בלטה במשך תשעה חודשים וארבעים טורים. וזה אפילו לא היה אני; כמובן שחלקים כאן היו אני אבל תמיד בלטה. צחי בלטה. שם מצחיק. אני זוכר את ההתחלה - מועדון, בחורות, בירות, אנשים עדיין מבקשים ממני נייר ובטוחים שאני שקרן מניאק כשאני משיב פניהם ריקם ולא מבין בדיוק למה. צחי בלטה התחיל מתוך פאניקה. פאניקה שאחזה בי בטירוף, מהסוג שאתה מבין שמשהו גדול ממך התחיל ממך ואתה, אין לך יותר מדי מה לעשות מלבד להגיד לא. לפחות בהתחלה. שלילה מוחלטת בשם החיוביות. הנה לכם אוקסימורון של גראס. הפוך. תמיד הפוך. אבל רציתי להיות אינני. לא יכולתי כבר להיות אני. זה ששוכח דברים, זה שלא מצליח לעשות דברים, להרגיש אותם, להתווכח אודותיהם כי תמיד נגמרות לך המילים ראשון, להרגיש; אח הנה לכם העונש הגדול מכולם לאיש שנגמל מסמים - הוא מרגיש. בהתחלה הוא בעיקר מרגיש חרא. ואין לאן לברוח מזה. מרגישים. לפחות זה. יש גם חלומות, כמויות בלתי נתפשות של שעמום שכבר לא מתאיינות בנשיפת עשן והימים, כמה מכעיס ומקומם, ממשיכים. ותנו לי להגיד לכם משהו, זה לא הופך להיות קל כל ה'לא' הזה. הכן עדיין רחוק. הכן הוא מין ארץ מובטחת עם פול בירוקרטיה לעבור עד שתבוא בשעריה. בינתיים, כמו כולם, תמשיך להיגמר. ונגמרים התירוצים. מהר יותר ממה שאתה חושב. והימים אכן חולפים, במעופם אתה מצטמצם לנקודה אלמונית כי הם כבר לא סופרים אותך. אין לך אפילו את הכבוד המפוקפק של להיות אבן נגף. אבק ברוח. סטלן שהופך לסאחי נותן לחיים וואחד פור עליו. זה הוא שצריך להתרגל אליהם ולא כמו שהיה פעם. בשניהם אגב לא קורה יותר מדי. אתה מסטול או שאתה לא. עוד לקח שלומדים שמפסיקים. זה לא כזה מגניב כמו שחושבים.

(אני מסתכל עליו. פרח. בן שנה כמעט. אולי יותר. עדיין קר מהשהייה האטומה בתוככי פריזר תל אביבי שאוגר ואוגר עוד רטיבות אותה הוא מקפיא למוות. ריח טוב. משחק בו קצת עם הידיים, ביד האחרת, מבלי לשים לב אני עושה תנועת מספרים עם האמה והאצבע, זה קצת מצחיק אותי, כמה שזה טבוע בי, יוצא מבלי שארצה.לא נורא. עוד מעט. אני מניח לפרח. אבל לא מוריד ממנו את העיניים. ליתר בטחון)

משהו מההתחלה המתפנקת של הפאניקה מתחיל לגרד. אני לוקח נשימה ארוכה. אז איפה היינו? אה כן, בהתחלה. אכזרית וחדה מאין כמוה, כך שלכתוב נשמע דווקא אחלה; דרך להסתכל לה בעיניים ולהצליח להירדם אחרי זה. העורך של וואלה! תרבות היה הראשון שעלה על זה. "מה אכפת לך" הוא אמר לי. "ספר איך זה מרגיש, זה יעשה לך טוב". לקחתי. לריאות. בטח שלהראות יעשה לי טוב. והוא צדק. זה באמת הקל על המעבר בין שני העולמות הללו. הסטלה החלה מקבלת סוף-סוף צורה, מילה, משפט, פסקה, טור, סיפור קטן. נאלצתי להיזכר בכאלו טובות, כאלו שאזכור תמיד. נאלצתי (בהצלחה מסוימת אמנם) לייצר לי חדשות יש מאין ועדין להצליח לעמוד על הרגלים בסופו של ערב. "קח, יש לי אפילו שם בשבילך", הוא אמר וסיים את הפייסל. "צחי בלטה". הרמנו כוסית לחיי השם ההולם אביר מוכה יגון המתחיל את האודיסיאה שלו בדרך בה רוב האנשים הולכים. מזל טוב. סאחי נולד.

(ג'וינט. זה בטוח יהיה ג'וינט. נקי. קטן כזה. אישי, כמו שאהבתי לקרוא לאלו שהייתי מעשן לאחר מעשה אהבה משובח וארוך עם מישהי שמוציאה ממך יכולות קרל לואיס, אבל עם אטרף לחיים של בן ג'ונסון. קטנים-קטנים, כמעט גפרוריים כמו בקליפורניה. אתה מדליק, שלושה גג ארבעה פאפים וזהו זה. נגמר. הטעם של הסוף עוד יגיע אם תנסה לסחוב עוד חצי שאיפה. אה-אה. לא כדאי. אחרי זה אתה קל יותר מאוויר. זמני יותר ממחשבה, מרתק יותר מכל דמיון, אבל רחוק. זה עלול להיות רחוק מדי לכמה אנשים ואני הייתי דואג במקרים כאלו להניח יד על שד ולהירדם, צפון בכוכבים שיש בצווארה של מישהי שהרגע נרדמה לחיוך ובאנחה קטנה. ואז שקט. קטן כזה. השקט שלך. 'עוד תגעגע אליו' אתה לא מספיק לחשוב ועף אל עוד חלום שלא תזכור. שששששש. הס פן תעיר. עוד רגע מקסים רפרף עליך. ומחר בבוקר תזכור רק שהיה לך יופי של סקס איתה וכדאי שתפגשו שוב. סטלה. יש לה מחיר)

אין לי יותר מדי תובנות מהשנה הזו. כמו כל דבר, כשזה ממשיך, זה נהפך לרגיל. ועל רגיל אין יותר מדי מה לספר מלבד זה שהכל כרגיל. אז אתה יודע שעוד שנייה זה מגיע, הרגע הזה שחלפי התריע עליו. עוד שנייה היית אתה. לפני זה, כמו בסרטים, אתה קורא קצת. מעין מקבילה לדפדוף באלבום תמונות. רק עם תגובות. ולשם שינוי הן לא רק שלך. היו כאלו שמיהרו לסמן אותך כזיין שכל ואין צודקים מהם. ישנם אלו ששאבו השראה ואין מפתיעים ומחזקים מהם. אלו הפכו חיש קל לחברי הטובים שלא פגשתי מעולם. אמרו שאתה סטלן אמיתי שיודע על מה הוא כותב ונציג של דור והגשימו לי משאלה; היו כאלו שדאגו לגורל ילדיהם ואולי יזכרו במה שקראו פעם, כשימצאו את הילד שלם אדום עיניים ומחייך, ויש את אלו שאמרו שרק עישן וכבר כותב לי על סמים. כולם כמובן צודקים. אני מה הייתי? בסך הכל צחי בלטה. וגם הוא עוד מעט איננו. אבל לזכותו יאמר שהוא עשה את זה. הרים את הקול שבדרך כלל נשמע מאד רפה וחסר מוטיבציה וזאת חרף העובדה הפרדוקסלית שהוא בוקע מיותר מדי גרונות בארץ הזאת. עוד אוקסימורון למדורת ההבלים. צחי בלטה (ויסלחו פה כל מסתייגי הדיבור בגוף שלישי אבל הוא כבר לא אני) לא ניסה להסביר איך זה להיות מסטול לאנשים סאחים, או להראות שהנה גם מעשנים הם אנשים נורמאלים ולא מסוממים צמאי דם ומאיימים על החברה. ממש לא. צחי בלטה היה ניסוי - כושל ברוב הפעמים ומפואר בחלק קטן מהן - של התמודדות. זהו. התמודדות עם היום שאחרי אחר כך. בטח שמעתם עליו. אנשים מדברים על זה מדי פעם.

(האצבע והאגודל נצמדות ומתקרבות לזווית הפה. הלוך וחזור. כשעושים את זה יודעים מיד למה הכוונה. לפעמים, וזה אחד מהדברים היפים בסטלות, לא צריך להגיד כלום כדי לדעת למה אתה מתכוון)

והנה. זה שאיננו הייתי אני.
אני ממשיך הלאה.
תודה.