בשם המופע "זמרות שרות ערן צור" טמונה הבטחה גדולה, מעצם הפירוק הלוגי של המשפטי. התקווה היא שדווקא הקול הנשי יצליח לפענח את היחס המגוון והעמוק שצור מייחס לנשיות ולנשים בחייו. אלא שכמו שפסטיבל הפסנתר לא באמת מתמקד רק בפסנתר, כך גם המופע שערכה מארינה מקסימיליאן בלומין, היה מעט רחוק משמו היפה. היו בו זמרות (או מה שנשאר מהקול של טל גורדון), אך יותר מדי שירים שערן צור ביצע אבל לא כתב (מ"על קו העימות" של ענבל פרלמוטר ז"ל ועד "נשים כותבות שירה" של עמליה זיו) ובהחלט מעט מדי שירים על נשיות. אפשר לומר שאלו עדיין שירים שרוחם של צור שורה עליהם, ועצם הבחירה לבצעם היא ערן צורית. זו טענה נכונה, בתנאי שאיכויות הביצוע של צור, כלומר ההגשה התיאטרלית והאקסצנטריות המופלאה, טוענים את הטקסט במשמעות מתחלפת. לרוב ובצדק, מארינה פירקה את הלחן המקורי, ביצעה (יחד עם אונילי הנפלאה או לבדה) את השיר באופן שונה לחלוטין ובעצם לא השאירה בו גרם אחד לרפואה של מבטא או קברטיות, כך שכל חיבור ל"ערן צור" כמותג, נותק לגמרי.
במקרה של "תותים" למשל, אותו ביצעה מארינה לבד על הפסנתר, זה נשמע נפלא וכמובן סקסי עד אובדן צבע בלחיים. במקרה של "ירושלים אהובתי" (אותו כתב נעים עריידי), הלסבו-שיק של אונילי ומארינה היה מביך ומיותר, כשהמשל המרגש של עריידי על אם כל מלחמות גוג ומגוג מתפוגג מול הציפייה שאחת תבלע את השניה, או לפחות שמישהי תתפשט. גם הביצוע האר'נ'בי של גורדון ומארינה ל"תכלית בתחתית" היה על סף הביזאר. שיר על אובדן דרך ונדודים שהופך לבלדת מיץ פטל מחויכת, כשמילים כמו "אין אבא, אבא הלך כבר מזמן" נשמעות בפי גורדון כפאנץ' ליין בבדיחה שרק היא ומארינה מבינות. אפשר גם היה להניח שמארינה אמיצה מספיק בשביל לגעת ב"בחצרות בחושך", שהיה משדרג את מעמדה, אפילו אם הייתה שרה בית מתוכו כשהיא מתופפת על קופסת שימורים. אבל דווקא בערב שלוקח אותה הכי רחוק מ"כוכב נולד", הייתה למארינה הזדמנות להוציא למיינסטרים את העיניים עם אחד הטקסטים הקונטרוברסליים ביותר בתרבות הישראלית. אבל כנראה שיותר קל לתת לגורדון לשחוט את "פרח שחור", בפרסומת הטובה ביותר לאגודה למלחמה בסרטן אי פעם.
כמעט היוצרת הכי מבטיחה
למרות נפילות המתח הרבות והאכזבה הקונספטואלית, מארינה הוכיחה שהיא באמת מבינה את האמן לכבודו ערכה את הערב, בכך שלקחה את המונח "צפוי" ובעטה בו מכל כיוון אפשרי. את "עלבון", מפסגות היצירה של צור והרוק הישראלי היא הפכה, יחד עם אונילי, לטרק סינתיסייזרים ולופים משגע במקוריות והעומק שלו; ביחד עם גורדון היא שיפצה את "גולדפינגר" המצוין, שיצא רק באוסף של צור, הפשיטה אותו מהאירוטיקה והשאירה אותו רק עם הכאב בחייה של אם חד-הורית; איה כורם היתה שותפה גם היא למופע, ואפשר לומר שהיא באמת אוהבת את צור ואת שיריו.
מארינה מקסימיליאן בלומין, יצירתית לא פחות משהיא זמרת מיוחדת. כאמנית עם סינגל ורבע וניסיון שמתמקד בלהדוף את צביקה הדר, מדהים לראות את רמת השליטה והאינטליגנציה שלה, בתוכה היא מצליחה להתבטא ולהשתחרר. אלמלא הנטייה שלה להתנדנד בין רגעי שיא לשניות שבהן אתה מעדיף שדודה שלך תצבוט אותך בלחי, אפשר היה לחבק את היוצרת הכי מבטיחה בישראל. אבל אז הגיע ההדרן ומארינה הנרגשת הזמינה את צור לעלות לבמה וביצעה מולו (יחד עם כורם ואונילי) את "שולחן הכתיבה" בגבה לקהל כשצור מניד ראש כמו ילד יום הולדת המחכה לקוסם. זה היה הרגע שבו המחווה המתבקשת הפכה לטקס דביק ומעיק שכאילו הונדס בשידורי קשת של הרוק הישראלי. "איזה כיף לאהוב אמן שלא מת לפני 200 שנה" אמרה מארינה, ורק אני דמיינתי את צור נוגח בה, לוקח בס ומתחיל לצעוק שכל הנשים כלבות.