פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון

      משרתת בסקוטלנד של המאה ה-19 מגלה שגבירתה מנהלת עליה תצפית ומחליטה לנקום. מתוך: "התצפיות" של ג'ין האריס

      גברתי אמרה לי לעתים קרובות: "שמעי, בסי, אל תקראי לי גברתי." היא אמרה את זה בייחוד לפני שהכומר בא לארוחת מנחה. היא רצתה שאני אקרא לה "גברת" אבל אני שכחתי תמיד. בהתחלה שכחתי במקרה ואחר כך שכחתי בכוונה כי רציתי לראות את ההבעה בפנים שלה.

      היא לא הפסיקה להזכיר לי לכתוב דברים בספר קטן. ביום שהגעתי היא נתנה לי את הספר, העט והדיו. "שמעי, בסי," היא אמרה, "אני רוצה שתכתבי בספר הקטן הזה מה שאת עושה בכל יום ואני אסתכל בספר לפעמים." זה היה אחרי שגילתה שאני יודעת לקרוא ולכתוב. ברגע שגילתה את זה, הפנים שלה התמלאו אור כאילו איבדה פני ומצאה מטבע של שישה פני. "אה!" היא אמרה, "מי לימד אותך?" סיפרתי לה שזאת הייתה האימא המסכנה שלי שכבר מתה, וזה היה שקר כי אימא שלי הייתה בחיים וסביר שהייתה בגאלו?ג?ייט שיכורה לגמרי כרגיל, ואפילו בזמן שהייתה צלולה יכלה רק בקושי לכתוב את שמה על צו של שופט. אבל אימא שלי אף פעם לא הייתה צלולה אם הייתה ערה. ובזמן שישנה הייתה חסרת הכרה.

      אבל חכו להמשך. אני מקדימה את המאוחר. עדיף להתחיל קרוב יותר להתחלה.

      **

      הייתה לי סיבה לעזוב את גלאזגו, זה קרה לפני שלוש או ארבע שנים בערך, וכבר הייתי בדרך הראשית חמש שעות בערך בזמן שראיתי משמאל שביל עפר ושלט שכתוב עליו "מצודת הייו?רס". חשבתי לעצמי, הרי זה ממש צירוף מקרים, כי הנה אני חוצה את סקר?צ'לנד* כדי לראות את מצודת אדינבורו ואולי להשיג שם עבודה, ומי יודע אולי להתחתן עם בן אצילים או עם נסיך. הייתי אז רק בת 15 והיה לי ראש מלא חלומות מתוקים וכוונות לעבוד באיזה בית מפואר.

      ולא רק זה אלא גם הנער מהרמה הסקוטית שהתחיל לצעוד באותו קצב כמוני בשעה האחרונה, מישהו שנראה בגילי בערך וחזר מעקירת שן. הוא לא הפסיק למשוך את השפה שלו כלפי מטה להראות לי את החור. בא לי להקיא מהטיפוס הזה ומהגיחוך שלו ומהשאלות שלו, ז'לאן ת'ולכת? ז'איפה ת'גרה? ז'איך קוראים לך? ז'את רוצה לשכב אתי? – וכאלה. סיפרתי לו שקרים בסיטונות בתקווה שיסתלק, אבל הוא נדבק אלי כמו זבל של סוסים לנעל של מנקה רחובות. אם האטתי הוא האט, אם האצתי הוא האיץ, אם עצרתי לסדר את הצעיף שלי או להעביר את הצרור שלי מצד אל צד, מה הוא עשה אם לא עמד ודחף ידיים לכיסים שלו והסתכל. פעם או פעמיים נעמד לו המה-שמו עד שיכול להוציא לך את העיניים, ראו אותו נדחף מאחורי המכנסיים, והרגליים של הנער הזה היו מזוהמות.

      אני חייבת להודות שהייתה עוד סיבה לרצון שלי להתרחק מהדרך הראשית והיא זוג השוטרים שהתקדמו אלינו על סוסים. תותחים גדולים לפי הצורה שלהם. הבחנתי בהם מרחוק חמש דקות קודם, במגבעות הגבוהות שלהם והכפתורים הגדולים, ומאותו הרגע חיפשתי דרך צדדית כזאת שלא אצטרך לרוץ בשדה ולהתמלא רפש עד בתי השחי.

      לכן הפסקתי ללכת ופניתי אל החרמן הסקוטי. "כאן אני נפרדת ממך," אמרתי והצבעתי על השלט שמכ?וון אל המצודה.
      "ז'אני ילך אתך," הוא אמר. "ואת 'כולה ל'שות לי צהריים. ואח'כך 'נחנו יכולים ל'שות ילד."
      "באמת רעיון טוב," אמרתי, וברגע שהוא עשה צעד קדימה כאילו לנשק אותי תפסתי לו בביצים ונתתי להם סיבוב. "תעשה לך ילדים בעצמך," אמרתי לו. "ועכשיו תעוף מפה לכל הרוחות."
      התרחקתי משם בשביל, וכשהוא הלך אחרי נתתי לו דחיפה הגונה ועוד כמה משיכות בביצים, ודרכתי על כף הרגל היחפה שלו וככה נפטרתי ממנו, על כל פנים בינתיים.

      השביל אל המצודה התפתל ועלה במדרון בין שתי שורות של עצי אשור. היה אז ספטמבר אבל חם שלא כרגיל, ולמזלי לא היה לי מעיל. אחרי שהתקדמתי דקה בערך נשמעו החבטות העמומות של פרסות על עפר ופניתי אחורה להסתכל אל הדרך הראשית. שני השוטרים עברו בדהירה קלה בכיוון גלאזגו. הם לא סובבו אפילו את הראש, לא כלום. יופי, אמרתי לעצמי, ברוך שפטרנו. מה שאני אומרת תמיד זה שאם אפשר להתחמק מהעיניים של המשטרה אז למה לא.

      אחרי שנפטרתי מהם חשבתי להציץ רגע במצודה ולמצוא איזה מקום לישון לפני שיחשיך. היו לי רק 6 סוכריות צבעוניות, ולא הייתה לי פרוטה על הנשמה חוץ משני שילינגים ורק אלוהים ידע מתי אני אשיג עוד, לכן לא ממש יכולתי להרשות לעצמי חדר. אבל קיוויתי למצוא איזה אסם או ביתן לשים את הראש לכמה שעות ואחרי זה להמשיך לאדינבורו כשיהיה אור.

      הלכתי לא יותר משני צעדים ומה אני רואה אם לא בחורה כפרית ג'ינג'ית בגילי בערך שועטת מעבר לסיבוב. היא לבשה שמלת צמר גס כה?ה וצעיף משובץ וגררה על האדמה ארגז בעזרת רצועת עור. למרות החיפזון המוזר שלה היא לא הפסיקה לצחוק לעצמה כמו אישה שהדיבוק נכנס בה. הדבר הכי בולט אצלה היה העור המחוספס והאדום מאוד כאילו שפשפה את הפרצוף בפומפייה לאגוז מוסקט. כשעברה, פיניתי לה דרך ואמרתי יפה שלום. אבל היא רק קרקרה לי צחוקים מול הפנים ונסחבה אל הדרך הראשית, כושלת וגוררת אחריה את הארגז שלה. אמנם שום דבר לא יכול להפתיע אותי, לא אז ולא עכשיו, אבל בכל זאת מצפים שיהיה יותר נימוס לאנשים שחיים מחוץ לעיר.

      השביל לפני צלל ימינה ואחר כך שמאלה בין השדות, שוב טיפס ואחרי כמה דקות הליכה עבר על פני השער של בית אחוזה גדול בתוך חורשה דלילה. לא יכולתי לראות שום מצודה, אבל הייתה שם אישה שהתרוצצה על העשב ועל החצץ של שביל הכניסה. היא הלכה הנה והנה, נפנפה ידיים באוויר ומדי פעם מחאה כפיים. בהתחלה חשבתי שהיא מטורללת, אבל אחר כך הסתכלתי מעל לגדר האבן וראיתי שהיא רודפת אחרי חזיר. זה נראה משעשע נורא.

      "חכי רגע, גברתי," אמרתי לה, "אני יבוא לעזור לך."
      ניסיתם פעם לתפוס חזיר? זה לא כל כך קל כמו שאתם חושבים. הזכר הזה הריץ אותנו במעגלים. הוא התפרץ והקיף את הבית לכיוון החצר ואנחנו אחריו. היה רגע אחד שכמעט הצלחתי ללכוד אותו, אבל הוא היה נ?בז זקן וחלקלק שהתפתל והתחמק מידי כאילו נמרח בחמאה. הייתי משתטחת עליו, אבל לא התחשק לי להרוס את השמלה הטובה שלי. האישה הזאתי לא הפסיקה לצעוק לי הוראות "מהר!" ו"היזהרי!" היא הייתה אנגלייה, ככה הבנתי. כבר פגשתי קודם אנגלים אבל אף פעם לא אישה אנגלייה. בסוף דחפנו שתינו את החזיר לפינה בצד החצר של התרנגולות. רדפנו אחריו לאורך גדר ואחר כך גירשנו אותו בחזרה לדיר, והאישה הזאתי סגרה את השער בטריקה.

      התבוננתי בה בזמן שעמדה והתנשפה כמה רגעים. היא הייתה אז בת 27 בערך. הגב שלה היה צר אם כי נראה כאילו היא לא לובשת מחוך. הלחיים שלה היו סמוקות מכל הריצה, אבל על פי המצח שלה ראו שיש לה עור חיוור כמו שמנת, בלי שום נמשים, ממש בהט. היא לבשה שמלת משי בגוון מרצד, יותר כחול מירוק, ופתאום עלה בדעתי שהיא לבושה מהודר מדי לריצה אחרי חזירים.
      עבר זמן עד שהיא התחילה לנשום כרגיל. "זאת הפקרות בוגדנית," היא סיננה בין השיניים. לרגע חשבתי שהיא מדברת על החזיר עד שהוסיפה: "אם אני אראה אותה עוד פעם אני אקח אותה ואני –" היא הידקה אגרופים אבל לא גמרה את המשפט.
      בדמיוני ראיתי את הבחורה הג'ינג'ית גוררת את הארגז שלה. "מישהו עשה לך משהו רע, גברתי?" אמרתי לה.
      האישה הזאתי התחלחלה כשהסתכלה בי, אני חושבת ששכחה שאני שם. "לא," היא אמרה, "השער של הדיר נשאר פתוח. כנראה בטעות." אחר כך אמרה בפנים זועפות: "מה את בדיוק?"
      היא בלבלה אותי לגמרי. "מה אני?" אמרתי. "אז ככה, הייתי – אני מתארת לעצמי שאפשר להגיד שהייתי מנהלת משק בית אצל –"
      "לא, לא," היא אמרה. "אני מתכוונת, את מאנשי הרמה?"
      "בהחלט לא," אמרתי בהתמרמרות רבה. "בחיים לא התקרבתי לשם." היא המשיכה להסתכל בי, לכן אמרתי: "נולדתי אירית. אבל לפי האמונה שלי אני יותר סקוטית עכשיו."
      היא נראתה ד?י מרוצה מזה. "אירית," היא אמרה. ברדיפה אחרי החזיר התפזרו לה כמה קווצות שיער, ועכשיו היא נעצה בי מבט מהורהר מאוד בזמן שהידקה אותן בסיכה למקומן. היה אפשר לשוט בעיניים שלה, כאלה רחבות הן היו, וירוקות בהירות כמו ים מעל חול. בסוף אמרה: "מנהלת משק בית?"
      "כן, גבירתי. אצל אדון לוי מהינדלנד, קרוב לגלאזגו."
      "אני חושבת שאף פעם לא ראיתי מנהלת משק בית בבגדים צבעוניים כאלה," היא אמרה. ראיתי פרפור קל בפה שלה כאילו היא תכף תצחק, אולי צורת השמלה שלי שעשעה אותה. השמלה הייתה יפהפייה, בהחלט, בצבע צהוב חזק עם כפתורים קטנים כחולים ועניבות סאטן לבנות מלפנים, אם כי למען האמת היא לא הייתה נקייה כמו בזמן שיצאתי לדרך באותו הבוקר. השוליים היו מוכתמים והתחרים נקרעו, כי בשלב מסוים הנער הכפרי הסקוטי הצמיד אותי לאדמה והצטרכתי כמעט לתלוש לו את האוזן לפני שהוא נתן לי לקום.

      "אני מחליפה מקום עבודה," אמרתי לה. "אדון לוי שלי מת לי פתאום ועכשיו אני בדרך לאדינבורו למצוא מקום אחר."
      "אני מבינה," אמרה האישה הזאתי. היא שילבה את זרועותיה והקיפה אותי מסביב, בדקה אותי מכמה זוויות שונות. אחר כך נעמדה מולי ונראתה ספקנית. "אני לא מניחה שעבדת פעם מחוץ לבית?" אמרה לי.

      "בעצם כן," אמרתי וגם לא שיקרתי אפילו במילה אחת, כי חלק גדול מהעבודה שלי היה בחוץ לפני שאדון לוי שלי הכניס אותי אליו הביתה.
      האישה הזאתי הנהנה. "מה בנוגע לפרות?" היא אמרה.
      "מה בנוגע להן?"
      "את יודעת לחלוב פרה?"
      "בטח," אמרתי בלי היסוס. "פרה, כן, אני יודעת לחלוב פרה, זאת לא בעיה בכלל, מרגע שנולדתי אני חולבת פרות."
      "טוב." היא הצביעה על כמה מבנים במרחק. "שם החווה שלנו. את יכולה לאכול ולשתות משהו, ואחר כך נראה אותך חולבת פרה."
      "אה, בעצם," אמרתי מהר, "כבר ד?י מזמן לא עשיתי את זה."
      אבל אני חושבת שהיא לא שמעה אותי מפני שלא ענתה לי, רק הובילה אותי דרך החצר אל המשאבה ונתנה לי ספל פח שהיה תלוי על מסמר. "קחי לך," היא אמרה.
      שתיתי שני ספלים מלאים. והיא המשיכה להתבונן בי בעיניים האלה. אמרתי לה: "הרבה זמן לא חלבתי פרות. אולי כבר איבדתי את הכושר. אני לא יודעת."
      "את רעבה?" היא אמרה.
      בחיי שהייתי רעבה וככה אמרתי לה. היא הצביעה על הדלת של הבית ואמרה: "יש שם לחם על השולחן, קחי לך פרוסה."
      "יפה מצדך, גברתי," אמרתי ועשיתי מה שאמרה לי.
      המטבח היה די גדול אבל אלוהים ישמור איזה בלגן. דלי חלב התהפך שם ופסי שעורים היו מפוזרים על הרצפה וקנקן תה מרוסק היה מונח ליד הקיר. כשנכנסתי, חתול שחור ליקק את החלב השפוך, אבל רק ראה אותי ותכף יצא בריצה וביללה בדלת אחרת. העפתי מבט מסביבי. האש הייתה כבויה אבל ריח איום של משהו חרוך היה באוויר. בהתחלה תהיתי אם החזיר הבורח גרם למהומה. אבל כשהתבוננתי מקרוב ראיתי שפיזרו את השעורים בכוונה כך שהפסים יצרו למעשה ארבע אותיות של מילה גסה לאיברים מוצנעים של גברת, ואני לא אכתוב אותה כאן, אבל חשבתי לעצמי שזה מוכרח להיות משהו שהחזיר הנבון מאוד עשה.
      לא היה כאן אפילו ז?כר לטבחית ולא למשרתת, לכן חתכתי לעצמי פרוסה מכיכר לחם השעורים שעל השולחן ואכלתי אותה, ואחר כך חתכתי עוד אחת והתחלתי לאכול אותה ובאותו הזמן חתכתי שלישית והחבאתי אותה בשמלה בין שני הציצים שלי. בלחם חסר מלח, אבל אני הייתי מסוגלת לאכול את הבריחים של החלונות מרוב רעב. כשדחפתי לפה שלי את הלחם תהיתי אם קשה לחלוב פרה. תופסים את הקצוות המתנדנדים ומושכים, בחיי, הרי אלף פעם ראיתי איך עושים את זה כשהתהלכתי לי כמו ברבור ביום השוק, אבל לא הסתכלתי ממש מקרוב. אני בחורה עירונית, חלב בא מהדלי ונכנס לתה שלי, ובכלל לא אהבתי חלב, ועכשיו בגלל הגאווה המטופשת שלי אני אצטרך לסחוט אותו מאיזה פרה.
      ליתר ביטחון חתכתי עוד פרוסת לחם והחבאתי אותה בשמלה ואחר כך יצאתי ומצאתי את האישה הזאתי באותו מקום שהשארתי אותה על יד המשאבה.

      "אה, חזרת. כבר חשבתי שהלכת לאיבוד," אמרה לי.
      "לא, גברתי, אבל הלחם כל כך מצוין אז לא רציתי לזרז את הפרוסה."
      היא לא אמרה כלום בקשר לזה, רק פלטה נחרה וסבבה על עקביה. רצתי אחריה כמו ארנבת. "איזה גודל של מקום יש לכם פה," קראתי אליה. "בחיי שהוא עצום." אבל המילים שלי נפלו על אוזניים חירשות, היא לא הפנתה אפילו את הראש, ולי לא הייתה בר?רה אלא ללכת אחריה.

      התרחקנו מהבית, עלינו בשביל אחורי שהוליך אל המבנים של החווה, חצינו חצר ונכנסנו לרפת גדולה. הרפת התפקעה מרוב פרות, בערך עשרים, וזה הרבה אם חושבים על זה וגם כשלא חושבים. הסירחון בפנים יכול לגמור אותך. שתי חלבניות שנראו כמו אחיות עמדו ודיברו בקצה הרחוק, מגונדרות בסמרטוטים הכפריים החומים שלהן, בנעליים גבוהות ובסינרים מפוספסים. עוד רגע הייתי פורצת בצחוק. הייתה להן צורה של זוג איכרות איריות גסות, אבל הרי עדיין הייתי צעירה וכל דבר בכפר נחשב בעיני לעלוב ונחות. האישה הזאתי ניגשה ודיברה אליהן ואחר כך שתי החלבניות פנו ונעצו בי מבטים מהעבר האחר של הרפת, השביסים שלהן היו מצחיקים אבל אי-אפשר לומר שהבעות הפנים שלהן היו ידידותיות. שלחתי אליהן חיוך ונפנוף, אבל אף אחת מהן לא נפנפה בחזרה. היה להן פרצוף חמוץ כזה שרק פלא פלאים שהחלב לא החמיץ כל יום.

      בכל הזמן הזה אחת הפרות דחפה ודחפה את התחת הגדול שלה אלי, עד שהתקרבה והצמידה אותי לקיר. הייתי מוכרחה לעשות שמיניות כדי להציל את עצמי ולא להימחץ לגמרי. האישה הזאתי חזרה אלי ובידה דלי.
      "יש לכם המון פרות נהדרות, גברתי," אמרתי לה. היא לא הגיבה, רק הושיטה לי את הדלי. הסתכלתי עליו. אחר כך הסתכלתי על הפרות. אחר כך הסתכלתי על האישה הזאתי.
      "מה שמך?" היא אמרה.
      "ב??סי," אמרתי לה. "בסי ב?אקלי."
      "ובכן בסי, זהו זה," היא אמרה, נתנה לי שרפרף והצביעה על אחת הפרות, זאתי שמחצה אותי. "קדימה."
      הוקל לי מאוד מפני שהיא לא נשארה להתבונן בי אלא חזרה לדבר עם התאומות החמוצות שהתיישבו והתחילו לעבוד. יכלו לשמוע את החלב מצליף פנימה לדליים שלהן כמו מבול. התבוננתי בהן וחשבתי לעצמי בחיי, זה נראה די קל, ואחרי רגע התמקמתי על השרפרף שלי.
      אבל אתם חושבים שהצלחתי להוציא טיפת חלב אחת? הייתי מתה שתופיע. ישבתי שם בהרגשה שעבר המון זמן והחזקתי דלי ביד אחת וציצי ורוד גדול ביד השנייה. זה לא היה הציצי שלי אלא הציצי של הפרה שהיה כל כך מלא עד שנגע ברצפה. אני נשבעת לכם שסחטתי אותו עד שהאצבעות נפלו לי, והדבר היחיד שהשתחרר מהפרה נפלט והעלה אדים מהחור שלה, והיה תכף הורס לי את השמלה הטובה אם לא הייתי קופצת הצ?דה. עברו עשרים דקות בערך והדלי עדיין עמד ריק.

      עכשיו האישה הזאתי חזרה אלי והתאומות החמוצות הזדנבו אחריה. היא העיפה מבט אחד בדלי ואמרה לי: "אז מה, בסי, חשבתי שאמרת שאת יודעת לחלוב פרה?"
      "אני שיקרתי," אמרתי, ובלב חשבתי שהלוואי שלא הייתי עוצרת לעזור לה לתפוס את החזיר המחורבן שלה. התאומות החמוצות החליפו מבטים, נעמדו מאחור כמו מי יודע מה חשובות, ממש מתפלצות, הרי היא אמרה שהיא יודעת לחלוב פרה אבל היא לא יודעת והיא שיקרה ותתארו לעצמכם מי שמע דבר כזה, ועוד כאלה מין. הפנים שלי להטו. קמתי מהשרפרף בבת אחת. התכוונתי להגיד: "יותר טוב שאני ילך מפה," ולצאת משם בראש זקוף באוויר, אבל קמתי כנראה מהר מדי, ובמקום זה אמרתי: "לכל הרוחות," והתמוטטתי והתעלפתי ב??מקום. יכולתי ליפול בזבל של הפרות אם גברתי לא הייתה קופצת קדימה ותופסת אותי.

      "התצפיות", ג'יין האריס. מאנגלית:אופירה רהט // הוצאת כתר