פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיפ טופ

      האלבום החדש של קיו טיפ הוא מה שעושה את השנה הזו מטובה למצוינת. איל רוב על האיש שבזכותו הוא אוהב היפ-הופ

      לפעמים אתה צריך לשמוע משהו כדי לראות מה חסר היה בשנה הזאת בכדי להפוך אותה משנה די טובה למצוינת. מכזו פוסט-צינית, שאינה מתגעגעת לימים הטובים, אבל יודעת לעשות להם כבוד, לשנה בה המילים "שינוי" ו"תקווה" הופכות מסיסמאות פוליטיות מרוקנות למילים בעלות תוכן שמוציאות אנשים לרחובות. הזמנים אכן משתנים. מה אתם יודעים, אפילו לקיו טיפ יצא אלבום חדש.

      עד שראיתי את זה בעיניים והחזקתי את זה בידיים לא האמנתי שזה אשכרה יצא. ברור שלא התאפקתי והורדתי את "Renaissance” בשנייה שהוא דלף. נפלתי קשות. גם את שני אלבומיו האחרונים הורדתי. אך הם, ניסיוניים ומעולים כשהיו, נגנזו בידיים חמסניות ונשארו מדממים ויתומים ברחבי הרשת. היה דיבור על אלבום שלישי שרק שני סינגלים ממנו יצאו וזהו. עדות ניצחת לטמטום המקומם והבלתי נתפש לעיתים של רובוטי אדם; אלו שעדיין מחזיקים במשרה הולכת ומתאדה בחברות התקליטים. כמעט עשור לאחר שיצא אלבום הבכורה, לאחר שהיטלטל בשש השנים האחרונות בין חמישה (!) לייבלים שונים, הרנסאנס סוף-סוף הגיע, ובאולד סקול. בקופסה, עם עטיפה, חוברת וגם תריסר שירים שמחזירים את האיש לראב-ראבק של העניינים. ולהזכירכם, מדובר בקיו טיפ, ראפר שהמילה "מיתולוגי" נוצרה בצלמו.

      שם את הק' בקלאסה

      קיו טיפ הוא איש שלטעמי עשה את ההיפ-הופ הטוב ביותר שנעשה אי פעם כמנהיג והוגה של א טרייב קולד קווסט. ואם נותרו עוד אנשים כמוני שהתבאסו מהתחת שהאיחוד המדובר של הטריו מקווינס לא החזיק יותר מסינגל פושר עם אריקה באדו וסיבוב הופעות מוצלח, אתם מוזמנים להקשיב לחדש של קיו. טיפ-טופ של היפ-הופ. כנגד כל הסיכויים ועם וואחד כובד מעמסה ההיסטורית, האלבום לא רק שאינו עוד אכזבה בשרשרת אכזבות רבות, אלא מתגלה, כמעט במיידי, כמשהו טוב. טוב לאללה. הפסקול המושלם לימים בהם אנשים מטלטלים בין תקווה לייאוש, בין רצון לשינוי והשלמה עם המחיר שצריך לשלם עד שייתן פירותיו. קיו טיפ, אחד שיכול ללמד אתכם תסכול מהו (אלבומו הקודם שוחרר עוד במאה ה-20) לא מוותר, תודה לאל. הוא שומר על הקוד הפנימי שלו כאמן, מודע למיתוס שלו כאיש שיש לו מה להגיד ומתגלה לראשונה בפול-פאואר כמפיק עם אוזן רגישה לרחשים הקטנים ביותר של המאזין – המקומות מהם מגיח הרגש. היכולת האלכימאית להתיך אינטלקט עם רגש תמיד היה סוד הקסם של טרייב. והקסם, ממשיך לעבוד כל עוד אנשים יאמינו בו. באלבום הזה יש 12 סיבות כאלו.

      "נעים". זו המילה הראשונה שקופצת לאוזן. אחריה "געגוע" ובסוף "סקרנות". כשזה נגמר, זה נגמר מהר מדי ואז אתה רוצה עוד. אתם יודעים, החומרים מהם עשויה אהבה. ובניגוד לאהבה, האלבום הזה לא נופל למלכודות. לא של מרמור ובטח לא של נוסטלגיה סטייל "ההיפ-הופ זה לא מה שהיה פעם". במשך קריירה של עשרים שנה, אלוהים יודע שיש לקיו טיפ מספיק סיבות להגיד את זה בריש גלי. הוא בחר להרחיב את היריעה ולדחוף את הדברים קדימה. להמשיך לעשות. קיו טיפ מאז ומתמיד לא היה מהזן הבכייני של הראפרים החושבים. אלו שמאשימים את ההוא ואת ההיא בכל מה שלא קרה להם וגומרים בתור אקט מוזיקלי אורח בערבי בינגו באנגליה. טיפ תמיד היה סליק. חלקלק מבלי להיות סליז, חכם מבלי להיגרר להטפות ותמיד נותר קול. בלי שום קשר לתקופה ולמגדירים הארעיים של המונח החמקמק הזה. ככזה הוא גם היה לאחד שגם לבנים בוגרי קולג' וגם הערסוואתים הקשוחים ביותר בגטאות מקשיבים לו. קוראים לזה קלאסה. וההיפ-הופ באלבום הזה שם את הק' בקלאסה. מבט מהיר על העטיפה – MPC (סמפלר שהפך כמעט מהיום הראשון לאחד מסמלי ההיפ-הופ המסורתיים) מסתיר את פני היוצר. וזה לא שיש לו מה להסתיר. אלא, רוצה לומר, המוזיקה חשובה יותר מהפנים; הגיע הזמן להכניס קצת שכל בכל הקפיץ קפוץ הזה שמבכר טמטום על פני ההעמקה, אוטו-טיון ו-ווקוודרים שמחליפים יכולות קוליות, נהמות במקום מילים שאומרות משהו. מישהו כאן נראה אחרת ונשמע כמו בדיוק מה שאתם חושבים. למה? כי הוא הלך עם זה עד הסוף; כי הוא חשב והעמיק. ושומעים את זה יופי.

      האדם במרכז

      הסינגל הראשון, "Getting Up" היה אכן יופי של בחירה. כזו שמאפיינת את הסאונד של האלבום הזה. הוא רק נשמע מוכר (נשען ברובו על דגימות, כמתבקש מהעטיפה) אבל עטוף בריח הזה של אוטו חדש ולאו דווקא של בגד יד שנייה. להוציא שיר אחד ישן של ג'יי דילה (שותף וותיק מימי טרייב) כל ההפקות כאן של קיו טיפ. והם נשמעות כמו המשך מעודכן של "The Love Movement” האלבום האחרון של טרייב מ-98' שנעשה ביחד עם דילה. טעים כמה שזה נעים. הראש זז, הגוף גם בשירים כמו "Manwomanboogie” ובעיקר "Move” של דילה. בפלואו, קיו טיפ לוקח את זה כמו שצריך, סוליקו. האורחים שלו הם זמרים, ועוד כאלו עם נשמה. בין עם זה די'אנג'לו בשיר היפהפה "Believe" רפאל סאדיק (עוד שותף לקולקטיב UMAH מימי טרייב) ונורה ג'ונס בשיר שבשמעיות ראשונות מבאס קצת אבל אחר כך גדל עליך. הבחירה של קיו טיפ לשים את עצמו במרכז היא יסוד כוחו של האלבום הפיל גוד הזה. כי זה נשמע כמו כל דבר שקיו טיפ עשה בקרירה הארוכה (חצייה מפוארת וחצייה טראגית) ועדין מצליח לחדש. “You” הוא דוגמא מצוינת לשיר מעולה שהיה יכול ליפול בכל אחד מארבעת אלבומי הסולו שלו ועדיין לעבוד. כאמור, קלאסה. ואני לא יודע כמה עוד נותרו שזוכרים את טרייב, או את האיש ששם את הקיו בקוואליטי, אבל אם יש, רוצו לשמוע את האלבום הזה. הזמנים השתנו. וזה זמן לרנסאנס.

      קיו טיפ, "Renaissance" (הליקון)