בלוך כתיבה

אם היו מוכרים תכונות מוזיקליות בסופר, היו צריכים להקדיש מדף שלם לאיכויות של יוני בלוך: מפיק עם טאץ' של צייר ("האמנם" של סרנגה, למשל), נגן רב-גוני, כותב סביר עם הברקות, מכיר את הדברים הנכונים מחו"ל ובעל מוסר עבודה שמקובל בתיאור של סוסים ולא בני אדם, בטח לא מוזיקאים ישראלים. בנוסף, לבלוך יש קהל מבוסס, הוא מבין מצוין כיצד צריכה להיראות מוזיקה בשנות ה-2000, וחברת התקליטים שלו מוכנה להפיק לו "סרט" (שהוא בעצם רצף קליפים לכל שירי האלבום). אם זה לא מספיק, אחרי "כוכב נולד" גם אלבום משולש שלו, שהיה מכיל גרגורים בלבד, היה מוכר יותר מרוב אמני הרוק הישראלי ביחד. למרות כל אלו, יוני בלוך כבר לא תקוע – הוא נמצא עמוק ברגרסיה.

ב"על מי אני עובד", בלוך אוסף את כל המקלות התקועים בגלגלי המכונה שלו וחוזר על כל המשגים של "אולי זה אני" ו"הרגלים רעים", בעקביות שהיא לא פחות ממעוררת השראה. ראשית, בלוך לא מתקדם מוזיקלית במילימטר ובין אם הוא אקוסטי או מחושמל, הקצב שלו נעול במצב של טייס אוטומטי. דווקא כאחד המפיקים המוזיקליים הכי מבוקשים בשוק, ביצירתו שלו בלוך פשוט לא מדמיין - לא בריפים, לא בדיסטורשנים, לא בתזמורי המיתרים ולא בהגשה: כולם ממחזרים את הטריק הילדותי-נאיבי של בלוך, הפעם בדמות הבחור העזוב שלא מוצא נחמה ומגיע להשלמה של "אם יהיה לך טוב אני כל כך אשמח בשבילך". אלא שבתוך הקונספט הזה, מלבד שני השירים הטובים באלבום ("קנאה", "למה את לא עונה לי"), אי אפשר להבחין מתי בלוך עצוב, חולם או מהרהר ולא בגלל שהטקסטים לא מפורשים - אלו דווקא מלאים בדימויים מתלטפים ומתלקקים, כיאה לגבריות החדשה שמייצג בלוך (לפעמים בשפתו ולפעמים דרך ברק פלדמן, עוד חוליה חלשה בתעשיות בלוך שמתעקשת לחזור על עצמה). הבעיה היא שב"על מי אני עובד", כמו ברוב שירי אלבומיו הקודמים, בלוך לא מצליח לשקף רגש בתוך שיר. כלומר לא מספיק שברוב הזמן אין לו משהו מיוחד לומר, וגם כשיש לו - אין לו מושג איך להביע את זה.

למעשה, "קנאה" המעולה, ממחיש שהמפתח לכספת הכישרון של בלוך נמצאת ממש מתחת לאף שלו: בלוך, בטקסט ישיר שנוגע בדיוק בנקודת הג'י של הרוק'נ'רול ("הקנאה כואבת מבין רגליי/ עשו אותך גם לפניי"), הוא שר כאילו נמייה מסתובבת לו בוורידים והיא בדרך למוח. מהבית לפזמון ועד הסיום הממוטט הוא הופך אובססיבי יותר, עד שסוף-סוף כבלי השליטה העצמית שלו משתחררים ומתגלה גבר שכמו ארבעה מיליארד דומים לו – אוכל קש מאישה. זה רגע מכונן בדמותו של אמן שאוהב את הפיקסיז, אבל מסרב להבין שמעל לכל הגאונות, פראנק בלאק הוא קודם כל פרא אדם פסיכוטי, שחצי מהזמן לא הבינו למה התכוון, אבל הצליחו להרגיש את זה. לפעמים זה כל מה שחשוב ברוק'נ'רול. בלוך לעומת זאת, משועבד לפרמטרים שהופכים אותו לכישרון כל כך גדול וכנראה מאמין שדרכם הוא באמת מצליח להגשים את עצמו מוזיקלית. לכן כשבלוך שואל "על מי אני עובד", התשובה היא שעל הרבה אנשים שמאמינים שהוא גאון הדור, אבל יותר מכולם – הוא עובד בעיקר על עצמו.

יוני בלוך, "על מי אני עובד"
(NMC)

הקליפים המצורפים לאלבום הם עוד צעד מבריק של אחד המוזיקאים שמבינים את המדיה החדשה בצורה עיוורת. רוב הקליפים הם יותר הזדמנות מצוינת של בלוך להצטלם עם בחורות יפות ופחות קונספט קולנועי מבריק, אך כרגיל, הוא מפגין חשיבה נכונה ובריאה. חבל רק שהקליפים הם לשירי האלבום.