חריימה

בציור שבו הוא מציג את עריפת ראשו של יוחנן המטביל, מציע לנו מיכאילאנג'לו קאראוואג'יו סצנה מזוויעה, שעד אז תוארה בגוונים שמימים: חייל ערום בחצי גופו העליון מסתיר תער מאחורי גבו, מתכונן לשיסוף; יד צחורה אוחזת בקערת זהב המוכנה לקבל את הראש הערוף; איש החוק מורה באדישות על הפעולה; ומעבר להכל, אסירים מאחורי חלונות מסורגים מתפתלים זה מאחורי גבו של זה, כדי לצפות בקדוש השרוע על רצפת חצר הכלא המזוהמת, ראשו נתון ביד המוציא להורג, צווארו נכון לקבל את המאכלת.

קאראוואג'יו לא רק מצביע על אכזריותם של הכופרים, אלא כופר בעצמו ביכולתה של האומנות, הסוגה הגבוהה בהיררכיה התרבותית, בכוחו של השיח הנאור אותו היא ייצגה, לטשטש את המציאות הקשה לכדי פעולה שיש בה נשגבות כל שהיא. לא, הוא אומר, האומנות לא תושיע אותנו מהזוועה. גזר הדין יישאר ברברי גם אם נתבונן אליו מגבוה. ואנחנו, הצופים, הוא אומר, אנחנו הם האסירים שמזילים ריר לנוכח המחזה.

סימפוזיון שלם ניטש סביב דמותם של משתתפי "האח הגדול". דיון שמתקרב בהיקפו, לפחות בקנה מידה ישראלי, לזה שהתגבש סביב "נוטות החסד", סיפרו עטור תיאורי הזוועה של ג'ונתן ליטל. ההערות הגזעניות של עינב בובליל וסיפורי הגבורה המפוקפקים של אביה זוכים לפרשנות מלומדת שמנסה לחלץ תובנות על אודות תהליכים חברתיים, פערים סוציואקונומיים ומאבק תרבויות. החשכת המסך ביוטיוב, שנועדה למנוע את הקרנתה של הסצנה בה מגולל בובליל כיצד אתגר את חבריו לשכב עם מישהי, זכתה לקיתונות של ביקורת בשם חופש הביטוי, והעלילה עצמה זכתה לבוז ברוח הפמיניזם. אבל כל השקפות העולם שנשפכות על התכנית, כל הידע האקדמי שמושלך עליה וכל ההתפלספויות שנועדו להציב את המבקרים בעמדה אנתרופולוגית, לא יכולות להימלט מהעובדה שמה שמוקרן לפנינו הוא קרב גלדיאטורים. אפשר לתאר בפרוטרוט את הטכניקה של כל אחד מהמתמודדים, לגנות מהלכים לא הוגנים שבוצעו בזירה או לצאת נגד אכזריותו של מי מהמשתתפים: אנחנו עדיין יושבים בנוחות על כיסאותינו בזירה וצופים בקרב. בגרסה הרוסית של התכנית, אגב, חסרים רק כלי הנשק כדי שהמתמודדים גם ישספו אחד את השני.

נדמה ששטף המילים המלומד סביב הלהיט התורן של קשת נועד להצביע על פגמים אתיים ומוסריים בתכנית. אולם יותר מכל, דווקא הוא זה שמכשיר את השרץ. דווקא הטיעונים שמגייסים לטובתם את מלוא היכולת האינטלקטואלית, בעיקר כשהם נכתבים בערוץ אינטרנט שכותרתו "תרבות", הם אלה שמנתקים את "האח הגדול" ממעמדו כתופעת שוליים, שיש בה ביטויים שקיצונים לערכים שעליהם חברה מתורבתת נשענת, אלה ששומרים עליה מלאבד צלם אנוש. ככל שהפרשנות מנומקת יותר ומגובה בטיעונים לוגיים, כך היא מקרבת את התכנית אל תוך הזרם המרכזי ועוזרת לה להיטמע כחלק אינטגראלי של התרבות. "נוטות החסד", פרשת השבוע, ג'ורג אורוול, "האח הגדול" – כולם זוכים לאותו מפעל פרשני.

התמוססות הגבולות בין בידור לתרבות לא התרחשה בעקבות נהיית הצופים אחרי הטראש שמוקרן להם ערב אחרי ערב – אחרי הכל, סרטוני הפורנו באינטרנט זוכים לאחוזי צפייה לא פחותים מאלה של הערוצים המסחריים. הגבולות נחצו בשעה שסוכני התרבות קיבלו על עצמם לשווק את המוצר, והם עשו זאת לא לפני שארזו אותו בפלפולים גבוהי מצח, שבין היתר גם מחמיאים לצופה וגורמים לו לחשוב שהוא חוקר טבע. אלא שבמקרה הטוב התכנית מציגה חיות בשבי. מהצפייה ביוסי בובליל אי אפשר לחלץ יותר תובנות מצפייה בדג באקווריום. ההתרגשות שהתכנית גורמת לא שונה בהרבה מזו שחשים כשצופים בקרב שוורים. הדרך היחידה לקעקע את התופעה, היא לא להעניק לה תוקף תרבותי, אלא פשוט לקום מהכיסא ולעזוב את האצטדיון.