פרק ראשון

באפלת הלילה שבדירה המוגפת נשמעה נקישה חרישית של דלת נסגרת. על פשע האיחור הוסיפה הנערה את חטא הניסיון להסתיר את שיבתה החשאית.

"מרסדס! איפה היית, בשם אלוהים?" נשמעה לחישה מחוספסת.
גבר צעיר הגיח מבין צללי המסדרון, והנערה, בת שש?עשרה לכל היותר, עמדה מולו בראש מורכן והסתירה את ידיה מאחורי גבה.
"למה איחרת כל כך? למה את עושה לנו דברים כאלה?"
לרגע התחבט בין ייאוש מוחלט לבין אהבתו העמוקה לנערה הזאת.

"ומה את מסתירה?" שאל, והוסיף מיד, "כאילו אני לא יודע..."
היא הוציאה את ידיה מאחורי גבה. על כפותיה הפשוטות היו מונחות נעליים שחורות, שחוקות, שמגען רך כעור אדם, וסוליותיהן בלויות עד שקיפות.

הוא אחז בעדינות בידיה. "בבקשה, אני מבקש ממך בפעם האחרונה..." התחנן לפניה.

"מצטערת, אנטוניו," אמרה בשקט והישירה מבט אל עיניו. "אני לא יכולה להפסיק. אני לא מסוגלת."

"אבל זה מסוכן, ק?ריד?ה מ?י?יה, זה מסוכן."

רגעים ספורים קודם לכן התיישבו שתי הנשים במקומן. הן היו האחרונות שנכנסו לאולם לפני שהחיט?נו? הזועף הסיט את בריחי הדלת וסגר אותם בהחלטיות.

שולי שמלות שופעות נגררו מאחורי חמש בחורות שחורות שיער שנכנסו לרחבה. הבדים הצמודים אל גופן הסתחררו סביב רגליהן בשלל גוונים — אדומים וכתומים יוקדים, ירוקים חומציים וצהובים עמוקים. הצבעים העזים האלה, הריחות הכבדים וכן כניסתן המהירה והילוכן היהיר היו דרמטיים מאוד במכוון. בעקבותיהן נכנסו שלושה גברים בבגדים כהים, שחורים כפחם משערם המשוח בשמן עד נעלי העור שלהם שנתפרו ביד.

מחיאות קצובות, רפות ואווריריות כלטיפת כף יד על כף יד, החלו לנטוף בדממה. צליל אצבעות חולפות על מיתרים עלה מפינתו של נגן הגיטרה. מפיו של גבר אחר בקעה יללה עמוקה ונוגה שגאתה עד מהרה לשיר. חספוס הקול הלם את פשטותו הגסה של המקום ואת טרשיות פניו המחוטטים של הזמר. רק הוא וחברי להקתו הבינו את הניב העלום, אך הקהל הצליח בכל זאת לחוש במשמעות השיר — אהבה שאבדה.

כך, במשך חמש דקות, ישבו כחמישים איש בקו?א?ו?וה — ה"מערה" הטחובה והאפלולית, אחת מני רבות בגרנדה — וכמעט לא העזו לנשום. השיר לא הסתיים ברגע מסוים אלא פשוט גווע, והבחורות יצאו בזו אחר זו, בהילוך רווי חושניות טבעית, כשעיניהן נעוצות בדלת שלפניהן, בלי שהכירו כלל בנוכחותם של הזרים בחדר. אווירה מאיימת שררה במקום האפל הזה.
"זה הכול?" שאלה אחת משתי הנשים שהגיעו ברגע האחרון.
"אני מקווה שלא," ענתה חברתה.
במשך כמה דקות היה האוויר רווי מתח, ואז הגיע לאוזניהן צליל מתוק ומתמשך. לא נגינה אלא גרגור רך של כלי הקשה: צליל הק?סט?ני?יטות.

אחת הבחורות שבה ונכנסה, רקעה ברגליה כשפסעה לאורך הרחבה המוארכת, ושולי שמלתה טאטאו את רגליהם המאובקות של התיירים בשורה הראשונה. אריג שמלתה, כתום עז עם נקודות שחורות גדולות, היה הדוק אל בטנה ואל שדיה. התפרים נמתחו. רגליה רקעו על רצועת העץ ששימשה כרחבת ריקודים בקצב של אחת?שתיים אחת?שתיים אחת?שתיים?שלוש אחת?שתיים?שלוש, אחת?שתיים...
עכשיו התרוממו זרועותיה באוויר, הקסטנייטות רפרפו ברטט עמוק ומענג, והיא החלה להסתחרר אט אט. היא הסתובבה סביב עצמה ואצבעותיה נקשו בדסקיות השחורות הקטנות שאחזה בכפות ידיה. הקהל היה מהופנט.

שיר נוגה ליווה אותה. עיני הזמר היו מושפלות רוב הזמן. הרקדנית המשיכה, שקועה בסחרור משלה. אם שמעה את המוזיקה, לא הראתה כל סימן ששמעה; אם היתה מודעת לצופים בה, הם לא חשו בכך. הבעת פניה החושניים העידה על ריכוז עמוק. עיניה הביטו פנימה, לתוך עולם אחר שרק היא יכלה לראות. בתי השחי של שמלתה התכהו מזיעה, ואגלי לחות בצבצו על מצחה כשהסתחררה מהר יותר ויותר.

הריקוד הסתיים בדיוק כפי שהחל — ברקיעה נחרצת, כשזרועותיה מורמות מעל ראשה, ועיניה נישאות אל כיפת התקרה הנמוכה. לא ניכר בה שהיא מודעת לתגובת הצופים. מבחינתה, הם יכלו באותה מידה לא להיות שם. הטמפרטורה בחדר עלתה, והצופים הקרובים לרחבה שאפו את התערובת המשכרת של ריח מושק וזיעה שעלו ממנה.

בזמן שפרשה אל שולי הרחבה, תפסה את מקומה רקדנית אחרת. אווירה של קוצר רוח אפפה את הרקדנית הזאת, כאילו היא משתוקקת לסיים את הקטע ולהסתלק. שוב הסתחררו נקודות שחורות לעיני הקהל, הפעם על רקע אדום בוהק. גלי שיער שחור וגלי נשמטו על הפנים הצועניים והסתירו הכול מלבד עיניים ערביות חדות, מודגשות בכחל סמיך. הפעם לא היו קסטנייטות אלא רק נקישות רגליים שחזרו על עצמן בלי הרף: קלאק?א?טאקה טאקה, קלאק?א?טאקה טאקה, קלאק?א?טאקה טאקה...

תנועת כף הרגל מן העקב לבהונות ובחזרה היתה מהירה להדהים. הנעליים השחורות הכבדות, עם העקבים הגבוהים והמוצקים וחרטומי המתכת, רטטו על הבמה והעבירו בברכיה אלפי גלי הלם. כל אותה עת נדם הזמר והביט בקרקע, כאילו ייהפך לאבן אם יישיר את מבטו אל היפהפייה הכהה הזאת. לא היתה שום אפשרות להבחין אם נגן הגיטרה מתאים את עצמו לרקיעותיה או שהוא זה שמכתיב את קצבן, עד כדי כך מושלמת היתה התקשורת ביניהם. בתנועה מתגרה הרימה את חישוקי שמלתה הכבדים, חשפה רגליים חטובות בגרבונים כהים והפגינה עוד ועוד את עבודת הרגליים המהירה והקצבית שלה. הריקוד הלך והתעצם, והבחורה הסתחררה כסביבון חסר מעצורים. ורד שהיה תחוב בשערה התעופף אל הקהל, אך היא לא גחנה להרים אותו, אלא נעצרה לפתע ויצאה בצעדים נחושים עוד לפני שהפרח הספיק לנחות כמעט. הופעתה היתה מופנמת ובכל זאת הפגינה ביטחון נחרץ שכמוהו לא ראו מעולם.

הרקדנית הראשונה והזמר התלוו אליה כשיצאה מן הקו?א?ו?וה, ופני שלושתם היו חסרי הבעה, אדישים לקהלם ולמחיאות הכפיים שלו.
שישה רקדנים נוספים הופיעו בזה אחר זה, ובריקודו של כל אחד מהם היו אותם גוונים מסעירים של תשוקה, זעם ויגון. ביניהם היו גבר שתנועותיו מתגרות כשל פרוצה, נערה שהכאב שגילמה בריקודה לא עלה בקנה אחד עם עלומיה המלבלבים, וקשישה שפניה חרושי הקמטים העידו על שבעה עשורים של סבל.
לבסוף הסתלקו המופיעים בזה אחר זה, והאור עלה. בדרך אל מחוץ לאולם ראו אותם הצופים בחטף בחדר אחורי קטן, מדברים, מעשנים ושותים ויסקי זול בכוסיות גבוהות, מלאות עד שפתן. ארבעים וחמש דקות נותרו עד ההופעה הבאה.

לאחר השהייה באולם הקטן, המצחין מאלכוהול, מזיעה ומסיגרים עבשים, חשו הצופים הקלה כשהגיחו אל אוויר הלילה הצונן. הטוהר והצלילות שבאוויר הזה הזכירו להם שהם קרובים מאוד אל ההרים.

"מופע בלתי?רגיל," אמרה סוניה לחברתה. היא התקשתה להגדיר את התחושות שעורר בה, ואלה המילים היחידות שנראו לה מתאימות.
"כן," הסכימה מגי. "טעון כל כך."
"בדיוק," הסכימה סוניה. "טעון. לא ככה דמיינתי את זה."
"הבחורות האלה לא נראו מאושרות במיוחד, מה?"
לא נדרשה תשובה על כך. אין שום קשר בין פלמנקו לאושר — העובדה הזאת התבהרה לגמרי בשעתיים האחרונות.
הן פסעו ברחובות הצרים לעבר מרכז גרנדה ואיבדו את דרכן בא?לב?ייסין, הרובע המו?רי העתיק. לא היה טעם להיעזר במפה. הסמטאות הזעירות, המרוצפות אבן, היו חסרות שם ולפעמים הסתיימו לפתע בגרם מדרגות קטן.

אך עד מהרה שבו השתיים ומצאו את דרכן כשמעבר לפינה נגלה לעיניהן האלהמברה, המוצף אור זרקורים עדין. שעת חצות כבר חלפה, אך נוגה הענבר החמים שאפף את הארמונות ואת המבצרים שבמתחם כמעט שכנע אותן ששעת השקיעה עדיין לא תמה. הצריחים המשוננים הזדקרו על רקע השמים השחורים, הנקיים מענן, והמקום נראה כאילו הגיח מסיפורי אלף לילה ולילה.
שלובות זרוע המשיכו השתיים בדרכן במורד הגבעה. מגי הגדולה והחטובה צמצמה את אורך צעדיה כדי שיתאימו לצעדיה הקטנים של סוניה. כך עשתה תמיד, כי חברתה הטובה היתה דקיקה וקטנת קומה. הן פסעו בדממה. צליל צעדיהן על אבני המדרכת הזכירו להן את נקישת הקסטנייטות ואת מחיאות הכפיים של רקדני הפלמנקו, והן לא נזקקו למילים עכשיו.

יום רביעי, סוף חודש פברואר. סוניה ומגי הגיעו לכאן שעות ספורות קודם לכן, אבל כבר בנסיעה מנמל התעופה חשה סוניה שכוח הכשפים של גרנדה מתחיל לפעול עליה. השקיעה החורפית האירה את העיר באור חד ויצרה צל דרמטי למרגלות ההרים עטורי השלג, ששימשו לה תפאורת רקע. כשהמונית חפזה אל העיר לאורך הכביש המהיר, נגלו לעיניהן קווי המתאר הגיאומטריים של ארמון האלהמברה, המשקיף ושומר על העיר.

לבסוף האטה המונית וירדה מהכביש המהיר אל מרכז העיר. לעיניהן נגלו כיכרות מפוארות, ארמונות פאר ומזרקות מרשימות, עד שהמונית פנתה לאזור של רחובות צרים, מרוצפים חלוקי אבן.
סוניה ידעה שאמה נולדה בספרד, אך עד היום הזדמן לה לבקר רק פעמיים בארץ הזאת. גם בפעמיים האלה הסתפקה רק בשהייה באתרי הנופש בקוסטה דל סול, שם רבצה על רצועת החוף החלקה והנוצצת והתענגה עם המוני תיירים בריטים, גרמנים ואחרים על שמש שזורחת כל השנה וארוחת בוקר שנמשכת כל היום. שכונות החוף המלאות וילות זהות, המעוטרות כולן בעמודי נוי ובמעקות ברזל מסולסלים, לא היו רחוקות מגרנדה, אך דומה שמרחק אינסופי הפריד בינן לבין רחובותיה המפותלים ובנייניה העתיקים.

העיר הזאת היתה מלאה ריחות זרים, תערובת משונה של ישן וחדש. בתי הקפה היו מלאים עד אפס מקום, מלצרים חמורי סבר וחדורי גאווה התרוצצו בין הלקוחות, חלונות הראווה היו גדושים במאפים קטנים ומבריקים, ומנגד נשקפו דירות ישנות ומוזנחות, שסדינים נתלו לייבוש במרפסותיהן. כך נראה מקום אמיתי, חשבה סוניה בלבה, בלי שום העמדות פנים.

המונית התפתלה ימינה ושמאלה ושוב שמאלה ושוב ימינה, כאילו תחזור בסופו של דבר לנקודה שממנה יצאה. הרחובות הקטנים היו חד?סטריים כולם, ומדי פעם כמעט התנגשו בקטנוע שטס לעברם בניגוד לכיוון התנועה או בהולכי רגל שירדו בלי שום אזהרה אל הכביש. רק נהג מונית היה מסוגל לפלס את דרכו במבוך הסבוך הזה. מחרוזת תפילה השתלשלה מהמראה של הרכב ונקשה על השמשה הקדמית, וצלמית של מריה הקדושה השקיפה בצניעות מהמדף שמתחת לזגוגית ודומה שמילאה את תפקידה כהלכה בהתחשב בכך ששום אסון לא קרה בסופו של דבר במהלך הנסיעה התזזיתית הזאת.

טלטלות הנסיעה וריחו המתקתק של מטהר האוויר עוררו בחילה בשתי הנשים, והן חשו הקלה כשהמונית נעצרה לבסוף ליד המלון ובלם היד נמשך מעלה באנקה צורמנית. מלון סנטה אנה הקטן והזול ניצב בכיכר צרה ומוזנחת. מצדו האחד היתה חנות ספרים ומצדו האחר סנדלרייה. לאורך הכיכר ניצבה שורת דוכנים, שבעליהם עסקו עכשיו בקיפולם ובאיסוף הסחורות. הם עטפו בחזרה כיכרות לחם זהובות וגושי מאפה גדולים ושטוחים, מנוקדים בזיתים, ואחסנו בנייר פרגמנט פלחים שנותרו מעוגת פירות שהיתה גדולה כגלגל בתחילת היום.

"אני מתה מרעב," אמרה מגי והביטה בבעלי הדוכנים המעמיסים את הסחורה על המכוניות המסחריות הקטנות שלהם. "אני אקנה מהם משהו לפני שהם נעלמים."
בפזיזות האופיינית לה חצתה מגי את הרחוב בריצה והניחה לסוניה לשלם לנהג המונית. כעבור זמן קצר חזרה עם נתח גדול של לחם ובצעה אותו בקוצר רוח כדי להשביע את רעבונה.
"טעם גן עדן. קחי, תטעמי."
היא תחבה נתח פריך לידה של סוניה ושתיהן עמדו ליד המזוודות, אכלו בתיאבון ופיזרו פירורים בשפע על אבני המדרכת. זו היתה שעת הפ??ס?או? ואנשים החלו לצאת לטיול ערבית. צמדים של גברים ונשים, צמדי נשים שלובות זרוע וצמדי גברים, כולם בלבוש נאה, יצאו לטייל ובכל זאת נראו חדורי מטרה.
"נראה נחמד, לא?" אמרה מגי.
"מה נראה נחמד?"
"החיים בעיר הזאת! תסתכלי על כל האנשים האלה!" מגי הצביעה לעבר בית קפה גדוש לקוחות בפינת הכיכר. "על מה הם מדברים, לדעתך, כשהם שותים את הטינטו? — היין האדום שלהם?"
"על כל דבר, אני משערת," השיבה סוניה בחיוך. "חיי משפחה, שערוריות פוליטיות, כדורגל..."
"תשמעי, בואי נירשם במלון," אמרה מגי כשסיימה את הלחם, "ואז נוכל לצאת לשתות משהו."
מאחורי דלת הזכוכית השתרע אזור קבלה מואר, שנראה מפואר למדי בזכות רהיטי ברוק כבדים וכמה סידורים מהודרים של פרחי משי. בחור חייכני מאחורי דלפק קבלה גבוה נתן להן טופס הרשמה, ולאחר שצילם את הדרכונים שלהן מסר להן את מפתח החדר. מחזיק המפתחות העשוי עץ נראה כמו תפוז בגודל טבעי — ערובה מוחלטת לכך שלא יעזבו את המלון בלי למסור אותו למשמרת על שורת הווים מאחורי דלפק הקבלה.

מלבד המבואה, היה כל שאר המלון מוזנח ועלוב. הן נדחסו לתוך תא המעלית הזעיר לאחר שערמו את תיקיהן במגדל רעוע, ובקומה השלישית הגיחו אל מסדרון צר ואפלולי. הן התחבטו עם המזוודות המקרקשות לכל אורכו, עד שהצליחו לבסוף לפענח את המספר 301 בספרות גדולות ומוכתמות.

הנוף המובטח מחלון החדר לא היה האלהמברה, אלא קיר ובו מנוע מזגן שהזדקר ממש מול עיניהן.
"אבל בלאו הכי אין לנו כוונה לשבת ולהסתכל מבעד לחלון, נכון?" אמרה סוניה וסגרה את הווילונות הדקים.
"נכון מאוד," השיבה מגי וצחקה. "אפילו אם היתה פה מרפסת עם רהיטי גן ונוף הרים, לא היינו יכולות להשתמש בה בעונה הזאת. עוד קצת קר בחוץ."

סוניה פתחה בזריזות את המזוודה שלה, העבירה כמה חולצות טריקו למגירה הקטנה בשידת המיטה ואת שאר בגדיה תלתה בארון הצר. חריקת קולבי המתכת על מוט התלייה העבירה בה צמרמורת. חדר האמבטיה היה חסכני במידותיו בדיוק כמו חדר השינה, ולמרות מידות גופה הקטנות נאלצה סוניה להידחק מאחורי הכיור כדי לסגור את הדלת. לאחר שהברישה את שיניה, העמידה את מברשת השיניים בכוס היחידה שסופקה להן ושבה ויצאה אל חדר השינה.

מגי שכבה על הכיסוי האדום. המזוודה שלה עדיין היתה מונחת סגורה על הרצפה.
"את לא מתכוונת לפרוק?" שאלה סוניה, אם כי ידעה היטב שבמשך כל השבוע הקרוב תשלוף מגי את חפציה מתוך המזוודה הגדושה בגדי תחרה פלרטטנית וסבך חצאיות סתורות, ולא תסדר את הבגדים בארון.
"מה?" שאלה מגי בהיסח הדעת, שקועה בקריאת דבר מה.
"לפרוק את המזוודה."
"אה, כן. אולי אחר כך."
"מה את קוראת?"
"זה היה מונח על השולחן עם עוד כמה עלונים," השיבה מגי וקירבה את העלון אל פניה כדי לנסות לקרוא את הכתוב בו. הנורה החלשה כמעט לא פיזרה את האפלולית בחדר הצבוע בבז' כהה, ומובן שלא סיפקה תאורה נאותה לקריאה. "זו פרסומת למופע פלמנקו באיזשהו מקום שנקרא 'לו?ס פ?נד?נגו?ס'. באזור הצועני, עד כמה שאני מצליחה להבין את מה שכתוב כאן בספרדית. תרצי ללכת?"
"כן. למה לא? בקבלה בטח י?דעו להסביר לנו איך להגיע לשם."
"וזה מתחיל רק בעשר וחצי, כך שנספיק ללכת לאכול קודם."
זמן קצר לאחר מכן כבר היו ברחוב עם מפת העיר. הן פסעו במבוך הרחובות המפותלים, ניווטו על פי התחושה ונעזרו קצת במפה.

ח?רדינ?ס, מיר?סו?ל, ק?רו?ס, פ?ו?א?נט?סו?א?ל?ס, ק?פ?ו?צ'ינ?ס...
סוניה זכרה את הפירוש של רוב המילים האלה מלימודיה בתיכון. בכל אחת מהן היה טמון קסם. כמו משיכות מכחול שצובעות את נוף העיר, סייעה כל אחת מהן ליצירת תמונה כוללת. כשהתקרבו אל לב העיר, שיקפו שמות הרחובות את השפעתה הרבה של הכנסייה הקתולית.

הן קרבו אל הקתדרלה, הנקודה המרכזית בעיר. לפי המפה, כל הסמטאות יצאו ממנה והוליכו אליה, אך רק כשראתה שתי קבצניות בחזיתה של דלת עץ מגולפת הרימה סוניה את מבטה לראשונה וראתה מעל ראשה את אחד הבניינים המגושמים ביותר שנגלו לה אי פעם. הבניין מילא את השמים במסה אדירה של אבני מבצר ממש. הקתדרלה הזאת לא התנשאה אל האור, כמו סיינט פול, סיינט פיטר או הסאק?ר?ה ק?ר, אלא דווקא חסמה את האור: לא היו סביבה כיכרות רחבות ידיים שהכריזו על נוכחותה; היא הסתתרה מאחורי רחובות חולין של בתי קפה וחנויות, ומרוב הסמטאות הצרות האלה לא נראתה לעין.

אך מדי שעה בשעה הקפידה הכנסייה להזכיר לעולם את קיומה, ועכשיו, כשעמדו למרגלותיה, החלו הפעמונים לצלצל. עוצמת הקול כמו הדפה את שתיהן לאחור. צלצולים מתכתיים, עמוקים ומהדהדים הלמו בתוך ראשיהן. סוניה כיסתה את אוזניה בכפות ידיה ומיהרה בעקבותיה של מגי כדי להתרחק מהרעש מחריש האוזניים.

השעה היתה שמונה בערב. מזנוני הטאפאס שסביב הקתדרלה כבר החלו להתמלא, ומגי בחרה במהירות באחד מהם. הן התיישבו על דרגשי העץ הגבוהים והזמינו יין, ובתוך זמן קצר הונחו לפניהן כוסיות קטנות ועבות וצלחת גדושת חאמו?ן ­— פרוסות ירך חזיר מומלחת. בכל פעם שהזמינו משקה נוסף, הופיעו באורח פלא טאפאס נוספים. הן היו אמנם רעבות מאוד כשנכנסו, אך המנות הקטנות האלה, שכללו זיתים, גבינה ופאטה, השביעו אותן אט אט.

סוניה היתה מרוצה מאוד מהמקום שמגי בחרה. מאחורי הדלפק היו תלויות ירכי חזיר עצומות, כמו עטלפים ענקיים שנתלים במהופך מהעצים. שומן נטף מהן לתוך חרוטי פלסטיק קטנים. לידן היו תלויות נקניקיות צ'וריסוס, ועל מדפים מאחור היו מונחות פחיות זיתים וטונה. שורות על גבי שורות של בקבוקים ניצבו בטווח נגיעה כמעט. סוניה נהנתה מהאנדרלמוסיה המאובקת הזאת, מהריח המתוק והעשיר של החאמון ומן ההמולה הידידותית שעטפה אותה כמו מעיל אהוב.

מגי קטעה את הרהוריה. "אז מה קורה?" שאלה, ושאלתה הסתמית לכאורה היתה גדושת כוונות.
"הכול כרגיל," ענתה סוניה, אף על פי שידעה כי חברתה לא תסתפק כנראה בתשובה הזאת. לפעמים עצבן אותה שמגי מנסה תמיד לגשת ישר לעניין. מרגע שנפגשו בשדה התעופה בס?ט?נ?ס?ט?ד, בשעת בוקר מוקדמת, דיברו על נושאים קלילים ושטחיים, אך במוקדם או במאוחר ידעה סוניה שמגי תרצה לשמוע יותר מזה. היא נאנחה.

"אז מה שלום הבעל הזקן והמאובן שלך?" שאלה מגי, ומהשאלה הישירה הזאת לא יכלה סוניה להתחמק במילה או שתיים.
מתשע ואילך התמלא המזנון במהירות. בשעת ערב מוקדמת היו רוב הלקוחות גברים קשישים, שישבו בחבורות. רובם היו דקי גזרה ובעלי חזות מטופחת, עם ז'קטים נאים ונעליים מצוחצחות. אחר כך החלו להגיע אנשים צעירים יותר, שעמדו ופטפטו במרץ והניחו כוסות יין וצלחות טאפאס על המדף הצר שהיה קבוע לכל אורך הקיר בדיוק למטרה הזאת. עוצמת הרעש הקשתה עליהן לדבר. סוניה קירבה את הדרגש שלה אל מגי עד שמשענות העץ נגעו זו בזו.

"מאובן מתמיד," אמרה באוזני חברתה. "הוא לא רצה שאני אסע, אבל אני משערת שהוא יתגבר על זה."
היא העיפה מבט לעבר השעון שמעל הדלפק. מופע הפלמנקו יתחיל בעוד פחות מחצי שעה.
"כדאי שנזוז, לא?" אמרה והחליקה מעל הדרגש שלה. למרות אהבתה הרבה למגי, רצתה כרגע להתחמק מהשאלות האישיות שלה. היא ידעה שלדעתה של מגי עדיין לא נולד הגבר שכדאי לסבול אותו כבן זוג קבוע, אבל לפעמים התעורר בה חשד שחברתה הטובה מנסה בכל כוחה להימנע מבדיקה לעומק של הסוגיה הזאת.

כוסות קפה שחור הונחו עכשיו לפניהן, ולמגי לא היתה שום כוונה לזוז לפני שתגמור לשתות.

"יש לנו זמן," אמרה. "בספרד הכול מתחיל באיחור."
רק לאחר שרוקנו את ספליהן הגדושים, פילסו להן דרך בקהל ויצאו. הדוחק נמשך גם ברחוב, כמעט עד רובע ס?ק?רו?מו?נ?ט?ה, שם מצאו עד מהרה את השלט שהנחה אותן לעבר לו?ס פ?נד?נגו?ס. הבניין היה בנוי בתוך צלע הגבעה, מצופה בטיח גס ומסויד לבן. זה הקו?א?ו?וה שבו יראו את מופע הפלמנקו. כשהתקרבו, כבר שמעו את צלילם המפתה של מיתרי הגיטרה.