באסה או קלאסה: Pure Shores של אול סיינטס

"הספייס גירלז שמותר לכם לאהוב", כך כינו העיתונים הבריטיים את אול סיינטס, התשובה הלכאורה יותר אינטליגנטית ו-Fאנקית והפחות פרחית לספייסיות. אז נכון שזה לא בדיוק דבר קשה להיות פחות פרחה מויקטוריה בקהאם, אבל בכל זאת חייבים להודות: הבנות של אול סיינטס, בראשות האחיות נטלי וניקול אפלטון, נראו הרבה יותר טוב מהאקוויוולנטיות המדוברות שלהן. אם הספייס גירלז היו ארכיטיפיות של הבחורה האנגלית הפשוטה, הנפוצה והדי כונפה (ולא משנה אם היא ספורטיבית, ילדותית, כועסת או אופנתית), אול סיינטס היו סתם ארבע בחורות שהיית שמח לגמור איתן את הערב - ביחד או לחוד, מה שיצא - או אפילו להתחיל אותו.

הצעדים הראשונים שנעשו, כדי להבדיל את אול סיינטס מהספייס גירלז על מנת למתג אותן כמוצר איכותי ולא כמריונטות של מפיקים, היו להצמיד אליהן את המפיק נלי הופר (שעבד עם מאסיב אטאק והפיק את "Debut" של ביורק) וההבלטה, לצד האחיות אפלטון שסיפקו את הכותרות הרכילותיות, של הצלע הכותבת, שאזני לואיס - הבחורה המעט משופמת וכהה מתוך הרביעייה (ובאמת תמוה העניין הזה של שפמים בפופ של סוף הניינטיז. מילא אום- כול-תום ופיירוז, אבל למה שאזני ואליה ז"ל? הרי כבר היו דרכים להתמודד עם הבעיה הזו). גם בגזרת הסטייל העדיפו הקדושות (שנקראו כך משום שהקליטו באולפנים באול סיינטס רוד בלונדון) אווירה יותר היפ-הופית ופסבדו אותנטית, על פני ניסיונות פילוח השוק האופורטוניסטים של הספייס גירלז. אלא שכל אלו לא ממש עזרו ואול סיינטס גמרו בתור להקה בטעם פרווה. "I Know Where It's At", סינגל הבכורה שלהן, היה שיר פופ-אר אנ' בי בינוני ביותר עם פזמון חביב, אבל בטח לא שוס ברמה של "Who Do You Think You Are" או "Say You'll Be There"; "Never Ever", הסינגל השני והמקום ראשון הראשון שלהן והשיר שהפך אותן מקוריוז לעובדה בשטח, הוא בלדת בנות רגשנית עם קצת נשמה, אבל לא מרגש כמו "Viva Forever". וזה עוד לפני שהזכרתי את הטבח שהם עשו ב"Under the Bridge" של הרד הוט צ'ילי פפרז, שהצליח להיות גרוע יותר מהמקור.

ואז, אחרי שמועות חוזרות ונשנות על פירוק, הגיע הפסקול של הסרט "החוף" של דני בויל, בכיכובו של ליאונרדו דה-קפריו-רפאלי. על אף שהסרט היה די מחורבן, בפסקול אפשר היה למצוא את השמנה והסלתה של האלקטרוניקה - אנדרוורלד הציגו שם את "8 Ball", אחד השירים הכי טובים שלהם; אורביטל הפגיזו עם "Beached"; לפטפילד את "Snakblood", ניו אורדר את "Brutal" ואנקל את "Lonely Soul", השת"פ המעולה שלהם עם ריצ'ארד אשקרופט מהוורב. וגם אול סיינטס היו שם. איך? לא בדיוק ברור. למה? כנראה בזכות הנוכחות של וויליאם אורביט על ההפקה. התוצאה? השיר הכי טוב בפסקול (טוב, לצד זה של אנדרוורלד, אבל זו לא חוכמה).

אורביט פגש בסיינטס בנקודת הרתיחה של הקריירה שלו. הוא כבר לא היה מפיק אמביינט (חפשו את סדרת אלבומי סטריינג קאגו הרוחנית שלו) ורמיקסר מבוקש, אלא מי שהעלה את מדונה בחזרה לגג העולם. כדאי לזכור שלפני "Ray of Light" מדונה היתה בסוג של משבר. היא אמנם המשיכה למכור כמו משוגעת (למרות שלא כמו בעבר, בטח שלא במצעדי הסינגלים), אבל מבחינה יצירתית היא ללא ספק היתה בתקיעות. "Erotica", "Bedtime Stories", הפסקול של "אוויטה" ואוסף הבלדות "Something to Remember" הציגו מדונה שמחה פחות, שמתאמצת בלפתות גברים לתוך מיטתה, במקום לגרור אותם לרחבת הריקודים. אורביט הראה לה את הפליקר והחזיר אותה לכיוון הנכון. בדיוק אז הוא חבר לאול סיינטס כדי להפיק להן שניים משירי הפופ הגדולים של העשור, "Black Coffee" וכוכבנו להיום, "Pure Shores".

אין ב"פיור שורז" שום הפתעות מצדו של אורביט כמפיק. החיבה שלו לריוורבים ואקואים מוצאת כאן מענה, כשהוא מכפיל צפצופים, נקישות קלידים ואת הקול של האלפטוניות (אין מה לעשות - האחיות הכוסיות תמיד שרות את הקול השני). גם מבחינת סאונד הוא מאוד מזכיר את השירים היותר רגועים מ"Ray of Light" - "Substitute for Love" ו"The Power of Goodbye". הוא אלקטרוני ודאבי, עושה שימוש בכלים מתוך הארגז של לי סקרץ' פרי וקינג טאבי, אבל מבלי לאיים על האוזניים המיינסטרימיות. הלחן כאן הוא כמעט משולם (מה שמעיב עליו הוא הסי-פארט המעט צעקני), גם של הבתים שמספרים סיפור על חיפוש עצמי וגם של הפזמון שאי אפשר שלא להצטרף אליו בייחוד בקטע של "I can hear it calling you, I'm coming not drowning, swimming closer to you". אורביט עושה כאן לאורך השיר כולו שימוש בכל ארבע הקולות של הבנות, כשהוא יוצר הכפלה של ההרמוניות ומצפה אותן מלמעלה בשטיחים אלקטרוניים מהדהדים שעוטפים אותן בחום. כך למרות שהשיר עונה לכל הקריטריונים של תבניות פופיות, הוא עדיין מצליח להפתיע בכל פעם מחדש עם הקונצים הקטנים שאורביט מפזר כאן. הפוטנציאל העצום שגלום כאן רק הופך את הפירוק של אול סיינטס, שהגיע מיד אחר כך, לטראגי הרבה יותר. כמה חבל.