אוסקר קוסאשווילי

כשיצאתי מ"חתונה מאוחרת" זה תקף אותי: התרוממות רוח. התחושה המופשטת, הנדירה להגדרה, תוצאה של מפגש מהמם עם חוויה אסתטית במובן העמוק של המילה. צעדתי לעבר הרכב אפוף השתאות ובלבול. הקולות, הריחות, המראות והאנשים, כולם התבטלו, כאילו העולם סביב חדל להתקיים, ולמשך אותן דקות מתוקות הייתי קורבן מאושר של התעלות. ואז גם חשתי גאווה. גאווה על השתייכותי לאותה קבוצה (לא גדולה מדי – והדבר מצריך תיקון) של אנשים שעשו שעה ושלושת רבעי בחסות החשיכה, אל מול פני האור הגדול הזה שנקרא "חתונה מאוחרת". גאווה גם על שאני חלק מאותה תרבות (ישראלית!) שהצליחה להצמיח מתוכה יוצר כה חכם, כה אנין, כה דק מבט – דובר קוסאשווילי, גבירותי ורבותי, הוא אמן אמיתי.

זאזא (ליאור אשכנזי – בהופעה מצוינת, המגדירה מחדש את מודל הדמות הגברית הישראלי: יפה ורגיש, גברי ומוחצן, עדין ומניאק) הוא רווק ממוצא גרוזיני המתבקש לעמוד בחייו במטלה אחת פשוטה: לשאת אשה. הוא שידוך מבוקש ואין כל קושי לסדר לו כלות פוטנציאליות. אבל לזאזא יש שתי בעיות: ראשית, הוא אינו רוצה להתחתן. שנית, הוא מאוהב עד מעל לראשו ביהודית (רונית אלקבץ בתצוגה מטלטלת של סקס אפיל, נשיות בשלה ומרירות מהפנטת לצד סנטימנטליות אימהית נוגעת ללב), אשה גרושה, אם לילדה קטנה.

זאזא ויהודית שקועים עד מעל לראשם ברומן האסור שלהם, מעמתים – כל אחד לפי דרכו – את עולם האשליות שלו עם המציאות הנשכנית של המסורת והפאמילייה. זאזא מוצא בה מפלט ונחמה מפני אמו (לילי קוסאשווילי – אמו של דובר, הבמאי – משכנעת ומרגשת) וגם קן של אהבה, הסופרת את שעותיה לאחור, מתוקה בגלל איסורה, מרתקת בגלל מפגש האינטרסים והאישיויות המורכבות של זאזא ויהודית. עומק רגשי אמיתי, חף מקלישאות ומקיטש של טלנובלות, לצד שמאלץ מריר, היוצר אפקט של תוגה אמיתית, דוגמת משל על אהבה שסופה ידוע מראש. סצינת האהבה בין השניים היא הדבר האירוטי, המגרה והיפה ביותר שצולם – כמעט אוקסימורון כשמדובר בקולנוע הישראלי, המציץ בסקס בדרך כלל מבעד לעיניו של ראש זין חרמן.

זאזא אינו בוחל באחרות, ובמסווה של בן נאמן המציית לאמו ומכבד את כללי המשחק של המסורת, הוא נוהג כג'נטלמן גרוזיני מושלם במיועדות, מפעיל עליהן את קסמיו, מקרב ואז מרחיק, מרקד על הקוו בין הבטחה לאכזבה, שובר לבבות. סופו של כל גנב לחתונה וסודו של זאזא המרקד על הרבה מאוד חתונות, נחשף. בנקודה זו מגיע הסרט לשיאו הדרמטי, להתרה המרתקת מבחינת עלילה, אך להסתבכות המוסרית והפסיכולוגית האמיתית. דובאר קוסאשווילי מלווה את רגעי ההכרעה הרומנטיים והערכיים ברגישות רבה, בוחן באהדה בלתי נשפכת את קרביה של עדתו ואינו מניח לגורל לתעתע בדמויותיו, לפני שהוא מושיט להן יד אוהבת. מזמן לא נתקלתי באנושיות במינונים כה גבוהים.

"חתונה מאוחרת" – בה מיטיב מאוד לשחק גם מוני מושונוב, בביצוע מצחיק עד דמעות לריקוד גרוזיני מסורתי – הוא מלאכת מחשבת של תסריט (קוסאשווילי), צילום (דני שניאור בעדשה מרככת צבעים, חמה ומאופקת, השומרת על ריחוק טראגי לצד השתפכות נואשת), בימוי ומשחק יוצא דופן באיכויותיו. מדובר בסרט מתוזמר להפליא, בעל מנעד רחב של רגשות מורכבים ורגעי שיא דרמטיים שאינם מתפספסים. מדובר לבטח בסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה כאן בשנים האחרונות, אם לא בכלל. אתם יודעים מה, אני מניאק אם הוא לא עולה השנה לחמישיה באוסקר.