פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ים של דמעות

      כל מי ששאל את עצמו מה עושה נינט בערב מחווה לאליוט סמית היה צריך להגיע אמש לתיאטרון תמונע ולהבין. עינב שיף מוחה

      בתור שהשתרך עד למרכז הכביש, התמקמתי מאחורי קבוצת בחורות, כשאחת מהן סיפרה את הבדיחה שסימלה את האווירה סביב ערב המחווה לאליוט סמית'. זה הולך ככה: "התקשרתי ל...", אומרת אחת מהן תוך שהיא משתנקת מצחוק "ואמרתי לה שאליוט סמית' מופיע בארץ. אז היא צעקה ואמרה וואו! באמת? איזה יופי! אני כל כך אוהבת את השירים שלו". כשהתקדמנו, נקלטה בזווית העין קבוצת גרופיות של נינט בהרכב מצומצם, כשהשומר מפטיר "יא אללה, איזה תור. רק בטיש הגדול של משה להב יש כזה עומס". נהג מונית שעבר שאל אם מוכרים במקום נקניקיות, וכשיוסף סוויד מלהקת "חם ומחמם בום" שחט בסכין פצועה ולא מכובדת את "Between the Bars", מסוג השירים שאוהביו מוכנים למכור אצבע בכדי שלא יאונה להם רע, הבנתי שכל המחווה הזו היא באמת סוג של מכירת נקניקיות. כך, הדרה לוין-ארדי פתחה יפה עם "Waltz 2#" המרגש, אבל העבירה את הגרסה שלה במכבש דביק של נוסטלגיה עם כל מיני תוספות "מאן", מהסוג שסמית' המרוחק והמנוכר לא מתקרב אליהם מחשש למחלות.

      כולם דיגמנו, אבל לא הבינו

      אחר כך הגיע סוויד, שבמבצע של 2 במחיר 1 פירק גם את "Say Yes", ולסיום גם הוסיף לו בית בעברית, שלידו גם טקסט בר מצווה ב"במה חדשה" מקבל עומק של דוד אבידן. גם עידו מוסרי, שמרוב אהבה חנק את השנאה העצמית של סמית' וגם מיקה שדה, אחיה אורי ובסוף יונתן כנען – כולם דיגמנו את היצירה של סמית', כנראה מתוך הערכה עמוקה למוזיקאי שפענח את הקוד שמקשר בין כאב וגאונות באופן שלא אפשר לו בכלל להתקיים. כולם דיגמנו, אבל לא הבינו: סמית' לא רצה לשיר יפה וגבוה כמו האחים שדה, הוא גם לא רצה להתלבש בסנדלי שורשים כמו העיבוד של סוויד ובוודאי לא שבן ארצי יהפוך אותו ל – כמה מפתיע – בן ארצי, שלא מבין שעל פי השירים של סמית' קיטש גרוע ממוות: עם הקיטש צריכים לחיות.

      באמצע, נזכרתי שבתחילה דובר שאסף תאג'ר יעבד את הערב ואף יופיע. אני זוכר אפילו שנינט התלהבה מהאופציה הזו. תאג'ר לא היה שם. חמור יותר מזה שהוא לא היה שם, היא היעדרותו של כל דור האלטרנטיבה מחזור תחילת שנות ה-2000, שהושווה באופן לא פרופורציונלי לאליוט סמית': תאג'ר, עומרי לוי, רותם אור (שביצעה בעבר באופן מבריק את Between the Bars"") וכמובן עמית ארז; כולם לא היו שם. מילא ארז, לו הוצע להשתתף וסירב. אולי גם אחרים הוזמנו ולא הרגישו בנוח עם נינט, מוסרי וכל האנשים האלו, שבלעדיהם לא היו שולחים מצלמות של גיא פינס לאירוע. אולי חוסר הנוחות שלהם הוא גם חוסר הנוחות כביכול של סמית', שלא הבין למה כולם מתעקשים לשיר כל כך יפה וחזק ולא לבכות, להשתנק. כולם, למעט בועז בנאי שנכנס מצוין לנעליים של "Pictures of Me" הנפלא מ – "Either/Or" (האלבום הבולט של הערב), ביצוע שקיבל קונטקסט מעניין עם הדימוי התקשורתי של משפחת בנאי ("כל כך נמאס לי לראות תמונות של עצמי"). חוץ ממנו הייתה עוד אחת, זו שאתם קוראים כבר 450 מילים כדי לשמוע מי אכל את הכובע.

      היא יודעת

      בבוקר המופע אמר לי חובב סמית' שלא יבוא בגלל נינט. "אני לא רוצה לראות אותה מבזה זמר שאמרו לה לשמוע". שאלתי אותו אם אף אחד מעולם לא המליץ לו על מוזיקה וכיוון את דרכו כשהיה צעיר יותר. הדיון "האם מותר לה לשיר שירים של זמר X" נשמע כל כך צר ואטום, שקשה להבין מה בינו ובין אמנות, אבל זה לא העניין. נינט באה צרודה. היא ניסתה לדבר ולא היה לה קול, וזה אירוני: בערב שבו כולם מנסים לשיר בסגנון נינט, היא מגיעה עם גרון של רוד סטיוארט. ואז היא שרה את "Easy Way Out", בחירה מאלפת בטקסט שמדבר על זהות ומיתוג, שיווק ואותנטיות, והיא עשתה את זה בקול שבור וחם שמחפש מוצא מהמגבלה הפיזית ומוצא אותה באמנות. אחר כך, כשהיא ביצעה את "Everything Means Nothing to Me" היא שרה לתוך שני מיקרופונים, וכשהיא עוברת מאחד לשני – הפראזה הקודמת נשמעת ברקע כקול שני ושלישי. באותם רגעים, כשהקול של נינט מקיף את האולם מכל הצדדים, הבחורה שלידי ושני הגברים שעמדו לידה עצמו עיניים והזיזו שפתיים. באווירה המהפנטת הזו, עם הביצוע הכי טוב בקריירה של נינט מאז "ים של דמעות", הם לא שאלו את עצמם "האם נינט ראויה?" או "מי אמר לנינט לשמוע אליוט סמית' כדי שתיראה אלטרנטיבית?". כל מי שאוהב את אליוט סמית' רק רצה לדעת שנינט מבינה, והסירנות ששרו "הכל הוא בעצם כלום בשבילי" היו "כן" מהדהד: היא יודעת.

      ערב מחווה לאליוט סמית', תיאטרון תמונע בת"א, 20.11.08