זהו, זה קרה. אין מישהו בעולם הזה שלא יודע ש-"Chinese Democracy" הוא עובדה גמורה ולא עוד אנקדוטה משעשעת ולא ממש מוחשית על גיבור-על שהזדקן והחליט לעשות לעצמו צמות דקיקות כאילו שהוא אתיופי. האלבום החדש של גאנז אנד רוזס הגיע למייסיפייס, לבלוגים ולתוכנות שיתוף הקבצים (לא בהכרח בסדר הזה) והיום הוא אפילו יוצא לחנויות באופן רשמי.
כולם כתבו עליו בשבועות האחרונים: מביקורות סטנדרטיות, דרך קטעים הומוריסטיים ומסמכים עמוסי מידע ועד טורים אישיים של כאלו שפתאום נזכרו בילדות ובכמה הם העריצו או סלדו מגאנז. פתאום גם אותי זה לא מביך לספר כמה שאהבתי אותם בתור ילד בכיתה ג' וכמה הבנתי לליבה של בת הדודה שלי, שרק רצתה לרצוח כל מעריצה שהריחה את הזיעה של אקסל.
ובכל זאת, לא ברור לי איך האלבום הפך לנושא שיחה עיקרי שכזה. אני מכיר את הטיעונים - הציפייה הבאמת מטורפת, יחסי הציבור ההיסטריים, ד"ר פפר ומיליוני הדולרים שנשפכו במהלך השנים - אבל אלו לא משכנעים אותי. אפילו ההסבר המתקדם יותר, הגורס כי בכלל לא מדובר במוזיקה אלא באירוע תרבותי שגדול יותר מכל אומנות נשמע לי קצת מטופש. מה בעצם קרה כאן? יצא אלבום מחריד של יוצר - אפילו בלי הלהקה המקורית שלו - שהזדקן, התנתק ואיבד את כל מה שהפך אותו למי שהוא (כריזמה, מגניבות שנתונה לויכוח, גלאם ויכולת לייצר להיטים. בעצם רק הקול שלו נשאר כשהיה).
הרי אף אחד לא יהנה מ-"Chinese Democracy". לא באמת. מדובר באסופת שירים מזעזעת - גם בפני עצמה וגם בהשוואה לחומרים הישנים של גאנז - שלא ברור למי היא אמורה לפנות: המעריצים הישנים לא מצליחים לשרוד עשר דקות מהאלבום החדש (ותאמינו לי שבדקתי את הטענה הזו מול נבדקים רבים); מאזינים חדשים לא מבינים מה רוצים מהם ולמה מעבירים אותם את הסיוט הזה, ושונאים ותיקים סתם מקבלים עוד תחמושת.
לאלבום שכזה אין מקום בשיח של 2008 ובמצב הכלכלי הנוכחי אין צידוק לשפיכת עשרות שקלים טובים על יצירה נוראית שכזו; ובעיקר - לאוזניים שלכם מגיע יותר. ב-15 השנה שעברו מאז הריליס הקודם של גאנז אנד רוזס התקדמנו, השתפרנו, התפקחנו והתחכמנו - אקסל מצידו, הלך בדיוק לכיוון ההפוך. זה בדיוק הזמן להתחיל ולהתעלם מיחסי ציבור דורסניים ומדיבורי סרק על כלום. עוד כמה שבועות, כשהסערה תחלוף והפרסומים יירגעו, תוכלו לחזור ולשים לב לכל המקדמים והיחצני"ם השונים - לא משנה מה מה הם ינסו למכור לכם בעתיד, זה בטוח יהיה יותר טוב מזה.
גאנז אנד רוזס, "Chinese Democracy" (הליקון)
אל תפספס
עיין ערך אהבה
אם כבר בורחים מגאנז וההמולה הנלווית, כדאי לרוץ לכיוון של Love is All - גם כי הם די הפוכים מכל מה שאקסל מייצג (הם מודעים לעצמם, כותבים טקסטים מצוינים, צעירים, עכשוויים ופוריים), אבל בעיקר כי הם - גם מבלי לנסות לשייך אותם בכוח לחלק הראשון של המדור - פשוט מצוינים, והאלבום החדש והשני במספר שלהם (לא כולל אי.פיז), "A Hundred Things Keep Me Up At Night" הוא הדבר הכי מרענן ששמעתי בחודש-חודשיים האחרונים.
בעצם הבעיה היחידה של Love is All היא שכמו מיליון אחרים, הם באים משוודיה - די כבר, כמה אפשר? - אבל נראה שהם מנסים להתרחק מדימוי האינדי-פופ הסטנדרטי של השוודים ולהראות מגוון של כיוונים והשפעות. ב-"Sea Sick", אחד השירים שבאלבום, צועקת ג'וספין אולאסון, הסולנית בעלת הקול המתוק/צווחני/ילדותי את המשפט "אני משועעמת למוות מכל החרא הזה!" ובכך מתווה את הרוח של היצירה כולה: המטרה שלהם היתה לברוח מהשעמום, להשתנות ולהתנסות. אם באלבום הקודם הם פחות או יותר הצדיקו את הכותרת שגרסה "תשע פעמים של אותו השיר", בחדש הם לא נחים לרגע וקופצים בין מגוון סגנונות לא אפשרי כמו גאראג', סרף, פאוור-פופ, דיסקו, Twee ופוסט Pאנק.
כמו שכבר הבהרתי, זה עובד, וזה בכלל לא מעיק כמו שזה נשמע. איכשהו, כל הסגנונות הללו, שמתחלקים בין השירים השונים ובדרך כלל לא לגמרי נפגשים, מתערבבים למשהו אחד שנשמע רק כמו Love is All, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת היום ללהקת אינדי עם כמויות של גיטרות וזמרת שנשמעת בת שש: אם אחרי נתוני הפתיחה האלו הם עדיין מצליחים להישמע מיוחדים ולרגש, כנראה שהם עושים משהו נכון.
לאב איז אול, "A Hundred Things Keep Me Up At Night"
(Whats Yr Rupture?)