אגו מניאק

העמודים הראשונים בספרו של של ניקולא פארג טוחנים עד דק את משמעות המילים "הייתי מאחוריך", ששורבטו על כרטיס ביקור של מסעדה לצד שם ומספר טלפון של אשה. פתק החיזור שנשלח באמצעות המלצר הנרגש לגבר שישב עם משפחתו במסעדה באיטליה, נתן את שמו לספר וגם הפך למהלך המניע של העלילה, מהלך ששינה את חייו של הגיבור. אותו פתק שנשלח לגבר צרפתי נשוי ואב לשניים על ידי אשה שצעירה ממנו בכעשר שנים, הוא העילה למונולוג הארכני שנושא הגיבור, שלאורך הספר כולו מנסה להרשים ולהתחבב על הקוראים. מילותיו של הדובר נכרכות סביבנו, הקוראים, ממש כמו אלו של מחזר נואש שמשתוקק למצוא חן, שכל חייו - כל מהותו - תלויים במידת החיבה שנרכוש כלפיו. הוא מתנצל, מכרכר, מסביר, מתרץ ללא סוף, מודע לחסרונותיו אך גם מתעקש להקסים, מוכר את עצמו שוב ושוב. נשים מתות עליו, משליכות עצמן לעברו, מכות אותו ומתעללות בו, מנסות להתאבד בגללו, פונות לקוסמים ומשתמשות בקמעות, פורצות בבכי וכואבות, כועסות ונפגעות בשל האנוכיות שלו. אבל הוא נאחז בשולי האשמה והמודעות העצמית ומנסה לכשף בעזרתן את שומעיו. זה לא יהיה ניחוש פרוע אם נניח שבדומה לסופר ניקולא פארג שמעמדו כסופיסטי-כוסון מתוחזק בזכות הופעותיו בתפקיד עצמו בסדרות טלויזיה צרפתיות, או בקמפיין של "שאנל", גם הגיבור נטול השם, הוא גבר נאה בצורה בלתי רגילה שמודע ליופיו.

"לא אגיד לך שאני רגיל לזה שבחורות משאירות את מספרי הטלפון שלהן על השולחן שלי. אבל אני יודע שאני מוצא חן בעיני בחורות ושדבר כזה עשוי לקרות לי, שזה לא בלתי אפשרי" (36), מצטנע הדובר. עמוד מאוחר יותר הוא כבר מסגיר את מידת הנאתו מהסיטואציה. "אני מודע לכך שמזלי שפר עלי להיות חביב הבנות בלי שאצטרך להתאמץ בשביל זה, אבל אני שוכח שלגבי אחרים, לעומת זאת, מדובר בפלא. הם הביטו עלי כולם כאילו הייתי חצי-אל, כאילו אני לא בדיוק שייך לעולם הזה" (37). אותו חצי-אל בוחר להציף את הקוראים במונולוג פתלתל, כאילו-כנה, כאילו-נוקב, שמטרתו להצדיק את בחירותיו, את בגידותיו באשתו, את הנרקסיזם שלו. אבל אל תטעו לחשוב שמדובר כאן רק בגאוותו ובכיבושיו של גבר אחד, גבריותו של הדובר, "הבטריות של האגו" שלו (72) הן שזקוקות לטעינה מחדש כמייצגות את המשבר של הגבר הלבן, האירופאי.
אותו גבר מערבי מתורבת שאוחז בשאריות הכבוד שלו בעולם בו נשים מטילות עליו אימה, בו גברים שחורים שמצוידים יותר ממנו ומיטיבים לענג את אותן נשים אמזונות. "הייתי אחוז דיבוק לתמונה של אשתי מזדיינת בחדר המלון המזורגג שלה, בקודונג, עם גבר גבוה ממני וגבר ממני, שחור, חסון יותר, פראי יותר, שדיבר אליה אנגלית ושגרם לה לגמור בלי לעשות מזה עניין" (15).

מה כבר יכול לעשות בעצם אותו גברבר צרפתי שרמנטי, שהוא לפעמים חצי-אל ולפעמים רק חצי-גבר, אם לא להיענות לאותה הצעה שנשלחה אליו מבלי שהיה צריך לעשות בדבר? הנישואים שלו כבר מפורקים; גם הוא וגם אשתו מצאו נחמה ופורקן בזרועות אחרים. למעשה, התנופה הראשונית של הספר נקברת ברגע שברור לאן העניינים מתקדמים, ברגע שמבינים שהעלילה היא תירוץ לתאר פרק נוסף במסכת ההתעללויות הזוגית שהופכת מאוחר יותר למשולש. רק שהנשים הן סטטיסטיות בלבד, שחקניות במחזה שתפקידן ידוע מראש. הצעירה תפקידה להיות "האינפוזיה שמחדירה" בגיבור "זקפה וחסינות" (121) מול אשתו וזכרון הזין של אותו גבר אפריקאי שמפיל את אותה זקפה בוגדנית. תפקידה של האישה החוקית, המענה, הסדיסטית הוא כמובן לענות ולהכאיב, לשלוח במבטיה ובשפת גוף, אפילו ללא מילים, תזכורות שהוא לא גבר מספיק. המילים תפקידן לשכנע אותנו הקוראים שהוא כן גבר. ולכן גם לנו כקוראים יש תפקיד כאן: נכפית עלינו פמיליריות, סמיכות, שאין לנו שום אמירה בה. אנחנו ההשתקפות של האגו הנרקסיסטי, הזקוק לחיזוק אינסופי של הגיבור, של הכותב. באמצעות המילים הדובר מנסה לקרב אותנו אליו, ולגרום לנו לחבב אותו למרות הכל. מדבר אלינו כאילו אנחנו מכירים ותיקים, כאילו הסימפטיה שלנו כלפיו היא מרכז העולם. וזה מרכז הכובד של הספר. הסיפור הוא מוכר, נדוש אפילו, ובכל זאת משהו בו מזעזע אותנו באמיתיות ובחדות שלו. חדוות הוידוי מניעה את המונולוג המתארך שסוגר עלינו כקוראים ומכניס אותנו אל נבכי משולש האהבים, רק שהמשולש הזה מתייחס לקורא, לכותב ולאגו שלו.