פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "סיפורו של חייל"

      ארקדי בבצ'נקו שירת בצ'צניה כחייל רוסי והעלה את זכרונותיו המצמררים על הכתב. מתוך: "סיפורו של חייל"

      רק מי שבילה פרק זמן בהרים יכול לדעת מה המשמעות שלהם. הרים הם אסון טבע שאין גרוע ממנו. כל מה שדרוש לך לקיומך, עליך לשאת על גבך. אתה זקוק למזון, אז אתה מוותר על כל הדברים שתוכל לחיות בלעדיהם ודוחס לתרמיל הגב שלך מנות קרב לחמישה ימים. אתה זקוק לתחמושת, אז אתה מרוקן ארגז תחמושת וחצי ארגז רימוני-יד וממלא בהם את כיסיך, את תרמיל הגב שלך ואת כיסי החגור, ותולה אותם על חגורתך. רימוני-היד מפריעים לך ללכת, משפשפים את מבושיך ואת מותניך ומשקלם מושך את כתפיך ומותח את שרירי עורפך. אתה נושא ררנ"ט, רומה-רימון נגד טנקים, על כתפך הימנית ואת הררנ"ט של חברך הפצוע, אנדריי וולוז'אנין, על כתפך השמאלית. אתה חוגר שתי חגורות של רימוני-יד צלובות על חזך, כמו המלחים בסרטים ישנים על המהפכה הרוסית, ואם יש לך עוד יד פנויה אתה נושא בה גם תיבה עגולה של שרשרות תחמושת.

      בנוסף על כל אלה יש לך אוהל, יתדות, גרזן, משור, את חפירה, וכל דבר אחר שהמחלקה זקוקה לו להישרדות. והדברים שאתה זקוק להם אישית - הרובה שלך, אפוד המגן, שמיכה, שק-שינה, כלי-אוכל, שלושים חפיסות סיגריות, תחתונים וגופיה להחלפה, חותלות רזרביות ועוד - בסך-הכול שבעים קילוגרם. ועם הצעד הראשון שאתה עושה במעלה המדרון, אתה כבר יודע שאין סיכוי שתגיע לפסגה, אפילו יצמידו אקדח לרקתך, ואז אתה עושה את הצעד השני והשלישי ומתחיל לטפס ולעלות, מחליק מטה, נופל וקם וחוזר לעלות, בשיניים ובציפורניים, ומסתייע בשיחים ובענפים. אתה המום, שטוף זיעה, נחילי זיעה זורמים על גבך ואתה חושב אך ורק על הצעד הבא, רק עוד צעד אחד...

      המחלקה נגד-טנקים מטפסת בהר במקביל לנו. מצבם גרוע עוד יותר ממצבנו: רומה-הרימון שלי שוקל כעשרים קילוגרם, ואילו משגר הטיל המונחה נגד טנקים שוקל ארבעים-וחמישה קילו. אנדי השמן מקטר: "המפקד, מה דעתך שנשאיר רקטה אחת? אה, מה אתה אומר על זה?" והמפקד, סגן ממגוייסי החובה, שגם בעיניו עומדות דמעות של מאמץ, שואל: "בחייך, אנדי, שמן שכמוך, מה ייצא מזה שנגיע למעלה בלי רקטות? החיילים שלנו נהרגים שם..."
      כן, החיילים הרגלים שלנו כבר נהרגים שם למעלה - ואנחנו זוחלים ונאנקים במעלה ההר, ולא מפסיקים לצעוד.

      מאוחר יותר אנחנו מחליפים את הבחורים מחטיבת הסער ההררית בואינאקסק, שחיו שם בבקתת רועים עשויה חימר. אחרי הדירות המפוארות של גרוזני, עם ספות העור והתקרות המקושטות במראות, החושה העלובה הזאת מעוררת רחמים. קירות חימר, רצפת חול, וחלון קטן שמכניס בקושי אור פנימה. אבל זה היה מקום המגורים האמיתי הראשון שלהם לאחר שבילו חודש בשוחות ובחפירות. שבעה חודשים הם נדדו בג'בלאות, ביום ובלילה, מטהרים את הצ'צ'נים מהמשלטים, ישנים בכל מקום שאליו הגיעו בלילה, עייפים מכדי לקום, ומוכרחים מיד שוב לטפס בהר. הם נעשו דומים לצ'צ'נים: לא מגולחים, לא רחוצים, לבושים בסרבלים מטונפים של שריונאים, מטורפים למחצה, מלאים שנאה לכל אדם ולכל דבר.

      הם הסתכלו בנו במבטים מרושעים - בואנו ציין את סופה של המנוחה הקצרה שלהם. עכשיו היה עליהם לעזוב את ה"ארמון" שלהם ולחזור לג'בלאות. היה לפניהם מסע רגלי של תשע שעות ואחריו הסתערות על איזו גבעה בעלת חשיבות אסטרטגית. הם דיברו על זה בקלות - תשע שעות זה לא הרבה, בדרך כלל נמשכו המסעות שלהם יום שלם ואפילו יומיים. הבנו שהסבל שעברנו אנחנו היה משחק ילדים בהשוואה למה שעבר עליהם. עקבנו אחריהם במבטים כשהם יצאו לדרך, וכל אחד מאיתנו התמלא פחד: בקרוב יהיה עלינו ללכת בעקבותיהם. המשלטים שלנו כבר חיכו לנו.

      הנהר ארגון

      ב-1 במארס שלחו את המחלקה שלנו לשאטוי. המשימה שהוטלה עלינו הייתה להחזיק בגשר שעל נהר ארגון. לא היו לנו מי שתייה, ונאלצנו לשאוב מים מהנהר. עלתה מהם צחנה של ביצים סרוחות והמים היו בצבע של מלט, ואף על פי כן שתינו אותם, כשאנחנו אומרים לעצמנו שגופרית מימנית טובה לכליות. הנהר היה בשבילנו מה שמעיין במדבר הוא לבדואים. התרחצנו בנהר, שתינו ממימיו ושאבנו ממנו מים לבישול. לא היו מורדים באזור הזה וחיינו נכנסו לשגרה שקטה ושלווה.

      בבקרים היינו יורדים לנהר כמו תיירים. בלי חולצות, ועל כתפינו מגבות פרחוניות שבזזנו.

      התרחצנו והיתזנו מים זה על זה, כמו ילדים, ואחר-כך ישבנו על הסלעים והשתזפנו, כשהבטן הלבנה שלנו פונה אל השמש החורפית הזוהרת.

      ואז התחילו הגופות הראשונות לצוף לעברנו. התברר שבמעלה הנהר נפלו לערוץ שני ג'יפים "ניבה" של מורדים נסוגים. הגופות נסחפו מכלי הרכב במורד הזרם. הגופה הראשונה שראינו הייתה של צנחן רוסי שנפל בשבי הצ'צ'נים. מדי ההסוואה שלו, בשחור-לבן, בלטו לעין על רקע המים העכורים. משינו אותו מהנהר, וכעבור זמן קצר באו קצינים לאסוף אותו ולקחו אותו עמם בטנדר שלהם.

      אבל המים לא יכלו לסחוף את כולם, וכמה צ'צ'נים נתקעו בג'יפים המעוכים. מזג האוויר היה חם והגופות התחילו להירקב. רצינו לסלק אותן משום שהן זיהמו את המים שלנו, אבל הערוץ היה עמוק מדי ותלול מדי, לכן חדלנו לנסות.

      התעוררתי למחרת בבוקר ומיהרתי אל חבית המים שהחבר'ה הביאו כל יום למטבח. בדרך כלל החבית הייתה מתרוקנת במהירות, אבל הפעם היא הייתה מלאה. מילאתי ספל מים ולגמתי לגימה אחת, ואז הרגשתי טעם של בשר מת - זו הסיבה שאיש לא שתה מן החבית הזאת. רקקתי את המים מפי והנחתי את הספל מידי. ארקשה הצלף הסתכל בי, לקח את הספל, מילא אותו במים, שתה ונתן לי אותו.
      "מה קרה לך? מה לא בסדר כאן? שתה!"
      אז המשכנו לשתות את המים האלה, הגפריתיים, המתים, אבל חדלנו לומר שהם טובים לכליות שלנו.

      צ'צ'נים

      כאשר חזרנו לעמדת התצפית נעץ בי שישיגין את מרפקו:
      "קומה שנייה, חלון ראשון מצד ימין, רואה?"
      "כן. גם אתה ראית את זה?"
      "כן." הוא הסתכל בי, שתק רגע קט ואחר-כך אמר: "צ'צ'נים."
      הבחנו בהם על פי הגוון הירקרק שנראה בחלון וששיקף את המשקפת שלהם לראיית לילה.

      עמדות התצפית שלנו ושלהם היו בבתים שכנים המרוחקים זה מזה כחמישים מטר. שלנו בקומה השלישית, שלהם בקומה השנייה. הם צפו בנו מבעד למשקפות לראיית לילה, ואנחנו איתרנו אותם על פי הקול שהשמיעו שברי הזכוכית מתחת לרגליהם.
      אף אחד משני הצדדים לא ירה. בשלב הזה כבר למדנו היטב את התכסיסים שלהם: הם צפו בנו עד עלות השחר, ואז היו יורים כמה רימוני-רובה ומסתלקים. לא יכולנו לגלות אותם בגלל הדירה הנוחה עם המיטה הענקית, כרי הפוך והשמיכות החמות שבחרנו למגורינו בלילה. צפצפנו על המלחמה והתעלמנו מהוראות הביטחון תמורת הנוחיות. בחרנו לעצמנו מלכודת עכברים שסיפקה לנו מקלט. אם היו מתלקחים חילופי יריות, היה מספיק רימון-יד אחד שיוטל פנימה מבעד לחלון האיוורור הקטן כדי לחסל אותנו. לכן לא הייתה לנו ברירה אלא לחכות ולראות אם הם יפתחו באש. ואם הם יפתחו באש, לאיזה כיוון נברח? אל החדר שבו ישנו ארבעתנו, או אל המרפסת, שבה אחד מאיתנו תמיד היה בתצפית?

      זאת הייתה רולטה רוסית, כשהצלף הצ'צני הוא ה"קרופייה", מנהל שולחן ההימורים, והסיכויים הם ארבע לאחת.
      אבל הם לא ירו. שישיגין, שהיה בתצפית עם שחר, אמר ששמע שתי שריקות ואחר-כך ירדו הצ'צ'נים והסתלקו.

      למחרת בבוקר, כאשר האיר היום סוף-סוף, משכה הסקרנות את שישיגין ואותי אל הבית השכן. שם, בשכבת האבק העבה שכיסתה את הדירה, היו טביעות של נעליים צבאיות ושל נעלי התעמלות. בעל הנעליים הצבאיות, הצלף, ישב כל הזמן ליד החלון וצפה על הדירה שלנו, כשהאחרים מחפים עליו.

      אבל הם לא ירו משום שמטול-הרקטות שלהם נתקע. זה קורה. זה קורה גם ליחידות הטובות ביותר. הצ'צ'נים הביאו אותו לשם, כיוונו אותו ולחצו על ההדק. אבל הוא לא פעל. הוא עדיין היה מונח שם, על רצפת המטבח, במקום שבו הם נטשו אותו. עוד פגם ייצור רוסי - העבודה המחורבנת של איזה פועל מתכת שהרכיב את המטול, הצילה את חיינו.

      מחוץ למטול "זבוב" היה במטבח תנור בישול קטן. לנו לא היה אחד כזה, אז החלטנו לקחת איתנו את השלל הקטן הזה.
      כשיצאנו מבית הדירות עלה לאוויר נור בצד הצ'צ'ני. הם תפסו שני אידיוטים רוסים סקרנים ונוצר הרושם שהם מתכוונים לחסל אותנו בפתח הבניין. טסנו בחזרה לבניין שלנו, כמו עיזים הרריות. דומה שעברנו חמישים מטר בשני צעדים, אבל את התנור לא שמטנו מידינו. נכנסנו בריצה לתוך הבית ופרצנו בצחוק מטורף, ולא יכולנו לחדול כמעט חצי שעה. ברגע זה לא היה עלי אדמות אדם יקר לי יותר משישיגין.

      "סיפורו של חייל", ארקדי בבצ'נקו תרגום: אריה חשביה // ספרית מעריב