מצעד העניים

אם לא די בעובדה שהיא יהודיה, לאנדראה זקרמן גם אין כסף. על מנת שתוכל ללמוד בתיכון ווסט בברלי היא נאלצת לשקר, להעמיד פנים שהיא גרה עם סבתה בדירתה הקטנה ולנסוע בסתר באוטובוס לביתם המרוחק של הוריה. היא אולי חכמה ואמביציוזית, אבל זה לא מונע ממנה בסופו של דבר להתחתן עם היספאני ולהוליד לעולם תינוק שיזכה לחיים של מרירות וקושי.

לנינט לוי אין סיכוי. היא מעיירת פיתוח, בת לאם מובטלת, ממוצא מזרחי, עם משקל עודף וטעם רע בלבוש (ועל כך אמרה נועה שחר "בוקר טוב נינט, אחלה טרנינג"). היא עובדת בקפיטריה עם דודה רוני ונידונה לחמם בורקסים במיקרו בשביל הבת הלא באמת שווה של אודי שניר. איזה מזל, אם כן, שיש לה קול פעמוניים ולב של זהב שיפילו בקסמם את זוהר להט הנחשק ויהפכו אותה לסינדרלה.

"זו לא שכונה של עוני" שרים הילדים בפתיח, אבל אתם ואנחנו יודעים את האמת. שכונת חיים היא שכונת מצוקה. יש בה ילדים שמדברים עם ח' וע' (ולא מאהבת העברית), דיונים על קובה, בתים שנראים כמו פרויקטים כושלים של עמידר ויש להם מדריך נוער שכונתי, שעוזר לא להסתבך בצרות. זו היתה באמת סדרה חביבה, אבל רצון לעבור ולגור לידם היא לא ממש יצרה.

אנשים מנסים נואשות למצוא משמעות בתקופות של משבר ומיתון. אומרים שעכשיו העולם יכול לחזור לערכים הישנים של עבודה קשה והסתפקות במועט. ובכן, מדובר בערימת שטויות. המצב מחורבן, נקודה. אל באנדי, מוכר נעליים עני, מריר ושונא אדם, ידע זאת טוב מכולם. החיים שלו בזבל, הוא נשוי לאישה טיפשה, ילדיו מפגרים והעולם דופק לו כאפה בפרצוף בכל פרק מחדש. נחמה? קתרזיס? תקווה? נו מא'ם!

אף אחד בסאות'פארק לא עני כמו קני מקורמיק. ההורים שלו אמנם אוהבים אותו, אבל אפשר להריח את אדי האלכוהול מהפה שלהם למרות שהם מצוירים, מה שלא מהווה בדיוק דוגמה לחיקוי עבור הבן שלהם. הם מטונפים, אלימים ועלובים, ומהרקע החינוכי הזה קני הפך להיות בעל אוצר הקללות העשיר ביותר והבקיא ביותר בפורנוגרפיה מבין חבריו. אולי זו הסיבה שאריק קרטמן מקנא בו.