עניין של השקפה

מעבר לניתוחים מקצועיים, נתונים אין ספור, דיווחים על קריסות דרמטיות, טבלאות וגרפים בשלל צבעי הקשת, הביא איתו המשבר הכלכלי גם זמירות אחרות, ניגון נושן מבית אבא. נדמה שמימדי השבר גרמו לכלי התקשורת ולפוליטיקאים, שבדך כלל מנהלים את הדיון מגובה דשא, לנסוק כמה מטרים מעל פני הקרקע. כנראה שרק מהגובה הזה אפשר באמת לקבל מושג על מה בעצם קרה פה.

תרשים הזרימה הוא כזה: קריסת השווקים בעולם הובילה לערעור תפישת העולם הרואה בשוק החופשי מצב קיומי. הצעדים למזעור הנזקים – הלאמת הבנקים, רשתות הביטחון לציבור החוסכים, התערבות דרסטית של השלטון בשערי המטבע – כבר הביאה לידי ביטוי מדיניות שעד לפני כחודשיים היתה בגדר הבלתי אפשרי. ואם הבלתי אפשרי קרה, הרי שהעולם כפי שהכרנו עד עתה הוא לא גזרת גורל; הוא אמנם פועל על פי תבנית הגיונית, אולם מדובר בהגיון שיש לו חלופה. כך שאם עד עתה תקפו הפרשנים את הכשלים מתוך התבנית – טענות נגד העלאת ריבית, חריגות בתקציב וכו' – הרי שהשבוע כבר אפשר היה להיתקל, ויותר מפעם אחת, בבעלי דעה שתוקפים את התבנית עצמה! את השקפת העולם. את האידיאולוגיה. יה בייבי, אידיאולוגיה.

זכורים מקרים מהשנים האחרונות שבהן שתי השקפות עולם התנגשו זו בזו. אולם גם כששמעון פרס כינה את התכנית הכלכלית של ביבי "קפיטליזם חזירי", היתה זו רק אמירה חד פעמית, וגם היא ביקרה את מינון הגזרות ולא את הקפיטליזם עצמו. גם עמיר פרץ נמנע מלהגות את השם המפורש – סוציאליזם נניח - ובקמפיין הבחירות שלו הציג "מצא חברתי". והנה, בחודש האחרון הזמזום האידיאולוגי בישראל הולך וגובר: יריית הפתיחה נורתה בקרב על ראשות העיר תל אביב, שבו הודגש שההתמודדות היא בין שתי אידיאולוגיות שונות, כשאת האחת מייצג דב חנין, קומוניסט מוצהר (לא תמצאו קפיטליסט מוצהר); במקביל, ניצן הורוביץ מהלל את הלאמת הבנקים בארצות הברית ולא מצליח להסתיר את החיוך לנוכח קריסת אידיאולוגית השוק החופשי; ממש השבוע, ביום שני, אותו הורוביץ מדגיש שתכנית ההבראה של הנבחרת הכלכלית החדשה של ברק אובמה היא "לא סתם רשת ביטחון", כי אם ההתערבות הממשלתית המקיפה ביותר מאז הניו-דיל של רוזוולט; וממש באותו יום, האידיאולוגיה יוצאת סופית מהארון, כשסבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון של המדינה, מסביר שנאומו של הממונה על שוק ההון, ידין ענתבי, הוא לא נאום כלכלי, כי אם נאום אידיאולוגי; לא חשיבה רציונאלית מכתיבה את מהלכי האוצר, שב והדגיש פלוצקר, כי אם חשיבה אידיאולוגית. כן מותק, אידיאולוגיה.

האידיאולוגיה היא מושג שגור בשיח האקדמי. ההצפה מחדש שלה בערוצי בתקשורת המרכזיים, לא חשובה משום שהיא מלווה במושגים כמו "מוסר" או "ערכים" או "צדק". כן, גם אלה חשובים, אולם היא חשובה בעיקר משום שהיא סוף סוף חושפת גם בפני הציבור הרחב את הכוח המניע שפועל מאחורי הקלעים. הסימון של האידיאולוגיה כסם מרדים, אמור לעורר את הציבור לחשיבה מחודשת. הסימון של האידיאולוגיה הוא גילוי נאות של הגורם האנושי מאחורי המובן מאליו. אלא שבמשטר דמוקרטי שום דבר לא אמור להיתפס כמובן מאליו. לא לעין חילונית לפחות. אין רוח קודש שגורמת לדברים להיות כפי שהם. תמיד אפשר למצוא שם תודעה אנושית לגמרי שעיצבה את המוצר המוגמר. זה לא אומר, אגב, שאין אלוהים. אבל בחברה ששואפת לרציונאליות הוא לא אמור להיות חלק מהמשחק.

כמעט כל מה שנדמה לנו שנולד מתוך צורך, או מתוך התפתחות אבולוציונית – מבני דירות, השפה, עצים בשדרה, רוחב הכביש, הרכב המשפחה ואפילו דרך הפעולה של רשת האינטרנט ואתריה – הם תולדה של אידיאולוגיה זו או אחרת, תפישת עולם מגובשת, שאמנם לא תמיד מודעת לעצמה. מובן שגם הכלכלה היא כזאת. אם במשך עשרות שנים מושגים כמו "חופש קניין" ו"שוק חופשי" נתפסו בציבור כאמת אבסולוטית, הרי שהמשבר הכלכלי הצליח לערער את התפיסה הזו. לא במקרה מופיע השורש ח.פ.ש בשני המונחים; החופש הוא הפרזנטור של הכלכלה הקפיטליסטית, הוא זה שמוכר אותה לציבור כמו שדוגמנית שופעת מוכרת יוגורט, כמו שטיול בחו"ל מוכר כרטיסי אשראי. הרי כל בני האדם נולדו לחופש, הם אומרים לנו, גם השוק נולד חופשי. יכול להיות, נענה להם עכשיו, אחרי שסבר פלוצקר הסביר לנו שזו הכל אידיאולוגיה, אבל זו לא רוח הקודש שעשתה את אמא שלו.