ערביי כפר שמריהו טובים

לא היה צריך להיות פרשן פוליטי או אנליסט ותיק כדי להבין שהערביה של "האח הגדול" הולכת הביתה. כל מצביעי בובליל העבירו קולותיהם לשחר ולשפרה כבר יש עדר מצביעים ותיק. גם אין שום טעם לדבר שוב על "האח הגדול" כאובדן היצירה הטלוויזיונית, כאובדן התום, כאובדן הנימוסים ודרך הארץ. אין שום סיבה לדון שוב האם הבובלילים מייצגים אותנו בכבוד או לא, מהסיבה הפשוטה שהזוכה של האח הגדול לא מייצג כאן אף אחד. הוא לא יישלח לאירוויזיון ולא למיס תבל. הוא מייצג את עצמו, ואולי את האנשים שטרחו לסמס לו בעקביות. וזה נכון לגבי כל המתמודדים בבית, חוץ מאחת. רנין בולוס.

נרצה או לא נרצה (או שהיא לא תרצה) רנין מייצגת מגזר. היא האדם היחיד בבית שיכול לבוא ולומר "אני לא שרה התקווה ואין לי נפש יהודיה". במעמקי מיץ הזבל של "האח הגדול", לרנין בולוס, הערבייה היחידה בתכנית, יש ערך תרבותי אדיר. גם מי שהוא לא שמאלן יפה נפש, יכול להבחין שאין הרבה ערבים בפריים טיים של הערוצים המסחריים. לא סתם בחרו עורכי האח הגדול לתת לנו דקה וחצי של שיר געגועים בערבית מפיה של בולוס אמש, הם ידעו שזה יגרום ל-99% מהצופים לנוע באי נוחות בכורסה שלהם. הפעם האחרונה שערבים קיבלו נתח פריים טיים היתה כששודרה הסדרה המצוינת "עבודה ערבית" (נשים בצד את "כוונות טובות" מפאת אחוזי צפייה נמוכים) , אבל לא כזה שבאמת מדבר על התהום העצומה שיש בינם לבינינו, אלא נותן תחושה של ערביי מחמד שרק מנסים להשתלב. חטיף טלוויזיוני קל לעיכול, לא כמו רנין בולוס.

בולוס היא לא הערבייה שהישראלים רוצים להכיר. היא מוצלחת מדי, יפה מדי, מטופחת מדי, שנונה מדי, חכמה מדי ומדברת אנגלית שוטפת. היא דומה לנו מדי. אנחנו מעדיפים לראות ערבים כועסים, מקללים ושונאים, כאלה שמצדיקים פיגועים, כאלה שמייחלים למותנו. כשהם נראים כמונו זה כבר לא נעים לנו. אנחנו זקוקים לערבי מפחיד ומאיים, כזה שלא יגרום לנו להתבלבל ולחשוב שאולי במקרה אפשר לעשות איתו שלום. עם ערבים כאלה קל לנו להיות האנדרדוג של האנושות, אבל עם ערבים כמו רנין אנחנו נדרשים להסביר את עצמנו, וזה כבר נורא מסובך.

אתמול מסמסי ישראל העיפו את הסיכוי שלהם להכיר את הצד השני, כך שלא פלא שלרנין קשה לזכור כמה זה 6 כפול 8, בכל זאת - 48 היתה שנה לא קלה בשבילה.