איך אמרת קוראים לך?

בראיון שנתנה ביונסה למגזין "מארי קלייר" בספטמבר האחרון היא שיחררה ציטוט שהפך במהרה לכותרת ראשית בכל אתרי המוזיקה. "גמרתי להיות כוכבת פופ. נמאס לי להיות הבחורה הלוהטת. עכשיו אני רוצה להיות אייקון, ואני מרגישה שאני יכולה. שהגעתי לשם, שמכבדים אותי. יש נקודה בחיים שבה להיות כוכבת פופ פשוט לא מספיק יותר".

רק בת 27 וכבר חומדת סטטוס של אייקון. לא למדה מטעויות של אחרות, ביונסה. הייתם מהמרים שמה שטוב למדונה יהיה טוב גם עבורה , אבל כנראה שלא. הייתם מהמרים שהכוכבת השנייה בגודלה בעולם הפופ תלמד מהטעויות שעשתה הראשונה, אבל שוב, לא. ביונסה לא רוצה להיות זמרת, היא רוצה להיות אייקון והיא לא מבינה שההבדל בין השניים הוא סמנטי בלבד. תהיי זמרת וירטואוזית, כוכבת פופ ענקית, פרפורמרית עילאית, קופה רושמת ומכונת להיטים משומנת ובסופו של דבר, אם תהיי כל הדברים האלה מספיק שנים – אז תהיי אייקון. המחשבה שלה, שהדיפת האלמנטים שהפכו אותה תוך פחות מעשור לאחת מהנשים המצליחות בעולם הוא מה שיטיס אותה למעמד האייקונית הנחשק, היא אחת המטומטמות שנתקלתי בהן.

פופ כבר לא מספיק לה, לביונסה, וזה ניכר היטב באלבומה החדש והכפול "I Am...Sasha Fierce". לא קל לכתוב ביקורת לא טובה על ביונסה, אבל לפעמים אין ברירה. באלבום הסולו השלישי שלה הסוסה הגזעית האצילית ביותר בתעשיית המוזיקה דוהרת בכיוון לא נכון. היא סוטה מהמסלול המצנח שלה, המלוטש והמכשף, ועוברת לדהור במסלול צדדי שהיה מוכר רק לה עד כה. במסלולה החדש היא נקראת "סשה פירס" בלילות ו"אני" בימים, והיא רגישה, פגיעה ואנושית בו כמו כולנו. וכתוצאה מכך, גם משעממת, בנאלית וסתמית כמונו.

אנשים פגיעים, רגישים ואנושיים שרוצים לשיר ברכות על הבעיות שלהם יש לי גם בעבודה. מביונסה, האשה עם ירכי השוקולד, שקטפה את הזכר הנחשק ביותר בהיפ-הופ אני מצפה להרבה הרבה יותר. לאלבום שהוא פנטזיה מושלמת, לעולם שמורכב מעור קרוקודיל, זכרים מעולפים, אש ותמרות עשן ואגן שכמוהו אין ביקום כולו. עולם שהפאנץ' שלו הוא סימפול מדונה סאמר, לא בלדה על שוטרים.

כידוע, "I Am" מחולק לשני חלקים, אחד שקט שמכיל בלדות ("I Am") והניב את הלהיט הסלין דיוני "If I Were A boy" והשני מהיר ופופי ("Sasha Fierce") שמתוכו לקוח "Single Ladies", שלא יצא כסינגל בארץ אבל מצליח בעולם, הרבה בזכות קליפ מינימליסטי ומהמם. חוויית ההאזנה לאלבום כולו לוקחת רק שעה וזה בהחלט מספיק. אין איך להימלט מהבשורה – אלבומה השלישי של ביונסה הוא אלבום לא טוב. בהתאם להצהרותיה שפופ משעמם אותה, ביונסה משגרת אלינו אלבום עם מלודיות דלות ומעט המנונים, אסופת של שירים שאינה ראויה למעמדה. יתכן שמפיק פופ בסדר הגודל של מקס מרטין או מארק רונסון היה מודיע לדיווה – סליחה, אייקון - שיש לה מצוקת חומרים, אבל ביונסה, שמתפקדת כמפיקה הראשית של האלבומים שלה, בחרה לעבוד הפעם עם מפיקים מצליחים אך מתונים יחסית, דוגמת בייביפייס, דה דרים ושון גראט. התוצאה, כמו המפיקים, אמריקאית מאד ומשמימה מאד. כמה אירוני שדווקא סולאנג', אחותה הקטנה המזדנבת בעקבותיה, בחרה לאחרונה לעבוד עם פארל ושיגרה לרדיו את "I Decided", אחד מהלהיטים הכי ממכרים של החודשים האחרונים.

ובחזרה לנקבה הבוגרת - בעוד שהאלבום הקצבי של האלטר אגו סשה פירס הוא סתם לא סוחף כמו שהוא אמור להיות, באזור הבלדות מתרכזות רוב הקטסטרופות. הרצינית ביותר מהן נקראת "אווה מריה" - שיר עמוס פאתוס שנשמע כאילו נלקח מפסקול מחזמר גרוע לתיירים לבנים בברודווי. הוא מדגים בצורה הטובה ביותר את כישלון המטמורפוזה של ביונסה, לא רק כי הוא הופך אותה מאלילה אקזוטית לקרן פלס, אלא כי הוא מצליח לקחת ממנה את הכלי הכי חזק שיש לה – הקול שלה. די בהצצה אחת לקדימון מהסרט החדש שלה, בוא היא מגלמת את אטה ג'יימס ונשמעת מצמררת מתמיד, כדי להבין מה הלך לאיבוד באלבומה השלישי – העוצמה. הקול הנפלא עדיין שם, אבל ביונסה מסרסת אותו, מטפלת בו רע, משכיחה את קיומו מהמאזין.

בניו יורק טיימס כינו את ביונסה לאחרונה "האשה שיש לה הכל". וכנראה שיש לה לא מעט, לביונסה; יש לה הרבה פרסי גראמי, בעל מפורסם, טבעת אירוסין בשווי 5 מיליון דולר, קמפיינים ותפקידים בהוליווד. אבל אין לה את הדבר היחיד שחשוב בקריירה שלה – שירים טובים. אין לה אלבום חדש שהיא יכולה להתגאות בו. ואם אין לה את זה, אז עם כל הכבוד לניו יורק טיימס, יש לה הרבה פחות מהכל. יש לה, בעיקר, בעיה.

ביונסה, "I Am Sasha Fierce"
(NMC)