פרק ראשון: איך לדבר עם אלמן

ר?אס מסטול. רואים את זה בלובן של עיניו, שהוא למעשה יותר ורוד מזוגג באור המרפסת הצהוב המרצד, בדסקיות הכהות של אישוניו המורחבים, באופן שבו עפעפיו תלויים בעצלתיים בחצי התורן, וברישול האגבי שבו הוא נשען על השוטר העצבני התומך בו על סף דלתי, כאילו היו חברים לשתייה שכשלו אל תוך הלילה אחרי שהבר נסגר. השעה קצת אחרי חצות, וכשהפעמון צילצל הייתי שרוע בתנוחה הקבועה שלי על הספה, ישן למחצה אבל שיכור לגמרי, ועיניתי את עצמי בתלישה אקראית של זיכרונות מתוך מוחי כמו גפרורים מתוך קרטון, בהדלקתם בזה אחר זה ובהצתת עצמי מתוך שינה.

"מה קרה?" אני אומר. "הוא הסתבך בקטטה עם כמה ילדים ב'ס?בן איל?בן'," אומר השוטר, האוחז בזרועו של ראס. ועכשיו אני רואה את הפצעים ואת החבורות על פניו של ראס, את השריטה הזועמת בצורת חרמש על צווארו. חולצת הטריקו השחורה שלו נמתחה ללא תקנה ונקרעה באזור הצוואר, ואוזנו מדממת במקום שבו נתלש אחד מעגיליו. "אתה בסדר?" אני אומר לראס. "לך תזדיין, דאג." עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא צימח קצת שער פנים, חתימת זקן קטנה מתחת לשפתו התחתונה.

"אתה לא אבא שלו?" אומר השוטר. "לא. אני לא." אני משפשף את עינ?י באגרופי ומנסה להתעשת. הבורבון כבר זימר לי את שיר הערש האחרון שלו, ובדממה שנסדקה זה עתה, אני עדיין מרגיש כמו מתחת למים. "הוא אמר שאתה אבא שלו." "הוא די מתכחש לי," אומר ראס במרירות. "אני אביו החורג," אני אומר. "הייתי, בכל אופן." "היית." השוטר אומר את זה בהבעה של מי שטעם אוכל תאילנדי מקולקל, ונועץ בי מבט חמור. הוא בחור מגודל — צריך להיות כזה כדי להחזיק את ראס, שבגיל שש?עשרה גובהו כבר יותר ממטר ושמונים, והוא רחב וחסון. "אתה נראה כמו אח שלו." "הייתי נשוי לאמא שלו," אני אומר.

"ואיפה היא?" "איננה." "הוא מתכוון שהיא מתה," אומר ראס בבוז. הוא מרים את ידו ומוריד אותה בקשת תוך כדי שריקה, ואז מסנן מבין שיניו אפקט קולי של פיצוץ. "ביי ביי." "תסתום, ראס." "תכריח אותי, דאג." השוטר מהדק את אצבעותיו העבות סביב זרועו של ראס. "תשתוק, בן." "אני לא הבן שלך," נוהם ראס, שמנסה לשווא להתנתק מאחיזת הברזל של השוטר. "אני לא הבן של אף אחד." השוטר מצמיד אותו בקלילות אל המשקוף כדי לרתק את זרועותיו המתנופפות, וחוזר אלי. "והאבא?" "לא יודע." אני פונה אל ראס. "איפה ג'ים?" ראס מושך בכתפיו. "נסע לפלורידה לכמה ימים." "ומה עם אנג'י?" "היא איתו." "הם השאירו אותך לבד?" "זה רק לשני לילות. הם יחזרו מחר." "אנג'י," אומר השוטר. "אשתו של אבא שלו." השוטר נראה מעוצבן, כאילו אנחנו עושים לו כאב ראש. אני רוצה להסביר לו הכול, להראות לו שהמצב לא באמת דפוק כמו שזה נשמע, אבל אז אני נזכר שהוא באמת כזה. "אז הילד לא גר כאן?" "הוא גר כאן פעם," אני אומר.

"זאת אומרת, זה היה הבית של אמא שלו." "תשמע," אומר השוטר בלאות. הוא בחור בגיל העמידה עם שפם?תולעת מאפיר ועיניים יגעות. "אני לא יודע מה הוא עישן, אבל לא מצאתי את זה עליו. המשמרת שלי תכף נגמרת, ואין לי שום חשק לבלות עוד שעה בהליך מעצר של ילד על קטטה במגרש חניה. יש לי שלושה ילדים משלי. הוא מתנהג כמו בריון עכשיו, אבל הוא בכה בניידת וביקש ממני להביא אותו הנה. אז זה המצב: אני יכול לקחת אותו לתחנה ולפתוח לו תיק על מגוון עב?רות, או שתכניס אותו ותבטיח לי שזה לא יקרה שוב." ראס רק בוהה בי בזעף, כאילו זאת אשמתי. "זה לא יקרה שוב," אני אומר. "בסדר."

השוטר משחרר את ראס, והוא חוטף את זרועו באלימות ומסתער אל תוך הבית ובמעלה המדרגות אל חדרו, יורה אלי מבט של שנאה צרופה ומשסף כמו צ?לצ?ל את שכבת השומן של טמטום השכרות שלי. "תודה, אדוני השוטר," אני אומר. "הוא באמת ילד טוב. פשוט היתה לו שנה קשה." "רק שתדע," אומר השוטר ומגרד את סנטרו בכובד ראש, "זאת לא הפעם הראשונה שהוא מסתבך בצרות." "איזה מין צרות?" השוטר מושך בכתפיו. "הדברים הרגילים. בעיקר מכות. קצת השחתת רכוש. והוא כמובן יודע מה זה עשב. אני לא מכיר את החוקים שלך, אבל מישהו צריך להתחיל להגביל את שעת החזרה שלו, ואולי לדאוג לו לייעוץ.

הילד עלול להסתבך." "אני אדבר עם אבא שלו," אני אומר. "בפעם הבאה אני עוצר אותו." "הבנתי. שוב תודה." השוטר נועץ בי מבט ספקני אחרון, ואני רואה את עצמי בעיניו, מרושל, לא מגולח, שיכור למחצה, עם עיניים אדומות. גם אני במקומו הייתי ספקן. "אני מצטער על אשתך," הוא אומר. "כן," אני אומר וסוגר את הדלת מאחוריו. "גם אני."

למעלה הזדחל ראס תחת השמיכה בחשכה של מה שהיה פעם החדר שלו. הכול נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזב אותו, כי כמעט כמו בכל חדר אחר בבית, לא שיניתי כלום בשנה שחלפה מאז מותה של ה?יילי. הבית הוא כמו תמונה קפואה של החיים שהיו לנו פעם, שצולמה רגע לפני שנמחקו. אני עומד מואר מאחור במסדרון, צ?לי נופל על הקמטים ועל הקפלים בשמיכתו, ואני מנסה לחשוב על משהו לומר לילד המוזר, הכועס הזה, שאני איכשהו אמור להרגיש קשור אליו.

"אני שומע אותך נושם," הוא אומר מבלי להרים את פניו מהכרית. "סליחה," אני אומר וצועד לתוך החדר. "אז על מה רבתם?" "כלום. המטומטמים האלה פשוט התחילו לדבר אלינו לא יפה." "הם לומדים בבית הספר שלך?" "לא, הם יותר גדולים." "אני מניח שלא קל להחזיר מלחמה כשאתה מסטול." "נכון." הוא מסתובב אלי ומרים את ראשו כדי ללעוג לי. "אתה באמת חושב שאתה האדם הכי מתאים להרצות לי על זוועות הסמים, קפטן ג'ק?" אני נאנח. "כן. לא ממש," הוא אומר, מתגלגל לתוך הכרית וטומן את פניו בין זרועותיו. "תשמע, היה לי לילה ארוך ומחורבן, אז אם לא אכפת לך..." "גם אני איבדתי אותה, ראס," אני אומר. הוא משמיע קול לתוך זרועותיו, שעשוי להיות נחרת גיחוך או יבבה כבושה, אני לא בטוח. "רק תסגור את הדלת כשאתה יוצא," הוא לוחש.

אף אחד לא יודע מתי הוא ימות, אבל אולי משהו בנו בכל זאת יודע, איזו תודעה תאית שע?רה לספירה?לאחור הקוסמית ומתחילה לתכנן תוכניות, כי בלילה האחרון לחייה הפתיעה אותי היילי בשמלה אדומה כדם, עם מחשוף עמוק, צמודה בכל המקומות הנכונים. כאילו ידעה מה עומד לקרות, ידעה שזה יהיה הלילה האחרון שלנו יחד, והיתה נחושה בדעתה שלא להתפוגג במהירות רבה מדי אל צבעי הזיכרון הדהויים.

לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, והן השתהו יותר מן הרגיל על הקימורים המוכרים ועל קווי המתאר של גופה, שעדיין היה גמיש ושרירי אחרי לידה אחת וכמעט ארבעים שנות חיים, על השקעים הרכים של עצמות הבריח החשופות שלה ועורה הלבן המשיי, ורציתי אותה בדיוק כפי שלא רוצים בדרך כלל מישהי ששוכבים איתה כבר שלוש שנים כמעט. גיליתי שאני שוקל את ההשלכות המעשיות של התגנבות מהשולחן ומפגש בשירותים לאיזה חפוז קטן, דמיינתי אותנו בתוך השירותים הנעולים, מצחקקים על חוצפתנו בין נשיקות עמוקות בעודי מצמיד אותה לקיר, והשמלה האדומה מתרוממת מעל מותניה, רגליה החלקות החשופות נכרכות סביבי, מושכות אותי לתוכה. זה מה שקורה כשמעבירים מספיק שנים לבד עם מינוי פרימיום בכבלים. אבל בעוד התמונה המנטלית מגרה אותי עד לסף אי?נוחות מתחת לשולחן, ידעתי שזה לא יקרה. קודם כול, לא היתה שום אפשרות ששנינו נחמוק מבלי לעורר חשד. וחוץ מזה, אני הייתי בן עשרים ושמונה, והיילי בת ארבעים כמעט, ואף שאהבתי לחשוב שחיי המין שלנו טובים, יותר משל רוב האנשים מן הסתם, חפוז בשירותים ציבוריים כבר לא היה חלק מהרפרטואר שלנו. למעשה, הוא מעולם לא היה חלק ממנו, כי יש לי פוביה קלה מחיידקים, והמחשבה להחליף נוזלים בנוכחות כל הבקטריות המזדמנות האלה היתה מעל ומעבר לכוחותי. בנסיעה הביתה החליקה ידי גבוה יותר ויותר על פני משטח הווניל הרך של ירכה החשופה, ועד שעצרנו בחניה היא כבר היתה בתוך המכנסיים שלי. הרמתי לה את השמלה בחושך וכופפתי אותה על מכסה המנוע, עדיין חם וסוער מהנסיעה, ואז היינו חמים וסוערים ושוב בני?עשרה, מלבד זה שעשינו את זה טוב, והמכונית היתה שלנו.

כנראה הפצנו זוה?ר?שאחרי, כמו אבק פ?יות, כשנכנסנו הביתה זמן קצר לאחר מכן, כי ראס עצר את משחק הווידיאו שלו, נעץ בנו מבט מוזר, ניענע בראשו ואמר לנו להזמין חדר. "אין צורך," אמרה היילי, חטפה את ידי והובילה אותי במעלה המדרגות. "כבר יש לנו." "איכס!" אמר משהפעיל שיקול דעת, וחזר באדישות לחסל את הא?ל?מתים על המסך הרחב. והיילי ואני עלינו למעלה כדי לעבור על חוקי הא?ל ומדינת ניו יורק, והסתערנו זה על זה כמסוחררים, בתשוקה מחודשת, מתנשקים ומלקקים ושותים וזוללים זה את זה. כאילו אין מחר.

היינו נשואים קצת פחות משנתיים. עזבתי את העיר ועברתי לגור עם היילי ועם ראס בבית קולוניאלי קטן שבו גרה עם בעלה הראשון, ג'ים, עד שגילתה שהוא בוגד בה והעיפה אותו לכל הרוחות. ואני עדיין ניסיתי להתרגל לשינוי, להיותי בעל בפרוורים במקום בטלן משוטט בעיר, להיותי אב חורג לבן?עשרה זעוף והחבר הצעיר ביותר בנבחרת הסו?פטב?ו?ל של "ט?מפ?ל איזראל", לארוחות ערב ולברביקיו בחצר ולמחזות בית ספר. עדיין ניסיתי להתרגל לכל זה כשהיא עלתה על מטוס לפגוש לקוח בקליפורניה, ואי שם מעל קולורדו הטייס החמיץ איכשהו את השמים. ולפעמים החיים שרק התחלנו נראים לי קלושים כמו חלום מתפוגג, ואני צריך לשכנע את עצמי שזה היה אמיתי. היתה לי אישה, אני אומר לעצמי פעם אחר פעם. קראו לה היילי. עכשיו היא איננה. וגם אני.

אבל לא נדבר על זה עכשיו, כי כדי לדבר על זה אצטרך לחשוב על זה, וחשבתי על זה עד מוות בשנה האחרונה. במוח שלי יש חלקים שעדיין חושבים ללא לאות על זה, עליה, מחלקת מחקר ופיתוח שלמה שמוקדשת אך ורק למציאת דרכים חדשות להצטער ולהתאבל ולרחם על עצמי. ומה אני אגיד לכם, הם טובים מאוד במה שהם עושים שם. אז אני אשאיר את זה להם.