חיילת, שפרי גזרתך

הניסיון (הכושל) של דובר צה"ל לצנזר את "ירוקות", דוקו-דרמה על טירונות בנות בבימויה של ציפי ברנד, הוא יחסי ציבור נפלאים לסדרה. מלבד הכעס שעורר, הוא הצליח ליצור סביב הסדרה הילה חתרנית. הרי אין דבר שמעורר סקרנות יותר מהמילה "צנזורה". מה באמת מתרחש שם מאחורי הגדרות? ממה צה"ל שלנו, הצבא ה-גדול וה-חזק בעולם כולו, מפחד כל כך? שיראו שיש שם, הס מלהזכיר, לסביות? חיילת שהפכה לגבר ורוצה לעשות ניתוח לשינוי מין? אם זה משהו שמפחיד את צה"ל, זה בטח איום ונורא. פריק שואו אמיתי. בושה למדינה. לפי אמות המידה האלה, היו צריכים לצנזר גם את "גבעת חלפון". מה יחשבו על צה"ל? שקצינים חרמנים רוקדים שם בולה-בולה עם הבולבול בחוץ? שכל ויקטור חסון יכול לעבור בקלות עמדת ש.ג? בסופו של דבר, כמו שאמר סרג'יו קונסטנצה, כל הכבוד לצה"ל. הם בלעו את הצפרדע. אולי הבינו שהפחד מוציא אותם כאלה קטנים, והגאווה, לעומת זאת, מציגה צבא נאור. אשה שרוצה להיות גבר? בבקשה. כל עוד הלב שייך לצה"ל, בכיף.

כמו תמיד כשקמה צעקה, מתברר שההר הוליד עכבר. הסדרה תמימה לגמרי. מה שצריך להדליק נורה אדומה בצה"ל זה לא שיש לסביות במחנה 80. השאלה החשובה ש"ירוקות" מעוררת חותרת עמוק הרבה יותר. שאלת הקיטבג המתבקשת היא בשביל מה,לעזאזל, צריך את זה בכלל? מה עושים שם? על מה ולמה מבזבזים לבנות האלה את הזמן, ולצה"ל את התקציב? מזיזים ציוד מצד לצד. מקפלים שמיכה בקיפול שמונה. מתרגלים "הצנעת אזרחי". הולכים מפה לשם, משם לפה. טקסים ריקים מתוכן, משחקי כוח ילדותיים. בגן ילדים יש יותר משמעות מאשר במשחק המטופש הזה. לא צריך לבטא את הביקורת במילים, היא זועקת מהמסך. לראות ולא להאמין. אבסורד בהתגלמותו.

"ירוקות" מסווגת כ"דוקו-סופ" - דרמה בהמשכים מחומרים תיעודיים (על משמעות המינוח "דוקוסופ" אפשר להתווכח אבל זאת בפעם אחרת). בפועל יש הרבה דוקו, פחות SOAP. הדרמה היא בקטן. כלום לא קורה, אבל בתוך הכלום הסוריאליסטי הזה קורה הרבה. המתגייסות החדשות, גיבורות המציאות האבסורדית, עושות את הסדרה. אף תסריטאי, ולו גם המבריק ביותר, לא יעלה בדעתו דיאלוגים מבריקים כמו אלה שנאמרים שם בשיא הטבעיות. "שימו לב פלוגה ג'!", גוערת רספי"ת מורן בכובד ראש בחבורת הבנות המצחקקות, בשעת תרגול "מצב אמת" בו המאהל שלהן עולה, עלק, באש. "זה שלא מריחים עשן, זה ל-א אומר שאין שריפה!".

בסך הכל, "ירוקות" היא סדרה מצוינת - גם בזכות הביקורת המוצנעת בה, גם בזכות איכותה המקצועית, וגם בגלל שהיא פשוט מאוד מצחיקה. ראוי לציון הצילום המעולה של עופר ינוב, שהצליח לחדור אל הרגעים האינטימיים בין הבנות בלי להיות מורגש, שהצליח לתת להן במה ולהוציא ממחנה 80 אסתטיקה צבאית שיש בסרטי קולנוע. העיצוב הגרפי והפתיח מרשימים. חבל שהסאונד הבעייתי מקשה על הבנת הנאמר, כי גם ככה קשה להבין מה הן אומרות. גם המבנה הדרמטי של חשיפת "הדמות המסתורית של הגבר עם מצלמת הווידיאו" רק בפרק השני נראה לי כהחלטה שלא משרתת היטב את הדרמה. אבל פרט לקטנות וזוטות אחרות, "ירוקות" היא בהחלט הישג טלוויזיוני. לא צריך להמציא משימות ולהרחיק לאי בודד כדי למצוא את האבסורד. הוא כאן, מתחת לאף.