שירה מעלות

צריך להעריך את העובדה ששירי משוררים עדיין משחקים תפקיד משמעותי במוזיקה הישראלית, משני הכיוונים; גם בצורה של שימור מוצרים קיימים - ערימת אוספים לחג עם סאונד משופר, מארז מהודר ומה לא - וגם בניסיונות מחודשים להבין שירים ישנים. אחרי הכל, בואו נודה, לא משרד החינוך ישאיר את השירה חיה בקרב דור הטוקיו הוטל, לכן אפשר גם להעריך את אוריאל הרמן ואהוד אטון, תלמידי האקדמיה, על ניסיון מעניין לאתחל תודעתית כמה מהשירים היותר מפורסמים של רחל המשוררת. בניגוד למקובל, לקחו הרמן ואטון קרדיט, ובצדק, על הלחנה מחודשת של שירים שהולחנו בעבר, כמו "כה ציפיתי". גם הלחנים וגם ההפקה המוזיקלית של עדי רנרט ניסו לנסח שפה אחרת בין שירי רחל למוזיקה. גם בחירת הקולות שלהם היתה ניסיון להתבדל מהמקובל. לא עוד סופר-גרופ של אמנים מנוהלים היטב בעלי חוש ריח, אלא חבורה שלא נוהגת לשיר באופן סדיר (אלי דג'יברי למשל) או קולות שנחשבו להבטחה גדולה וטרם פרצו החוצה (ליאורה יצחק, איילגה אינגדשט). כשהשם המפורסם ביותר באלבום שלך הוא אבי בללי מנקמת הטרקטור, כנראה שאתה לא בונה על אלבום זהב בשבוע, אתה בונה על איכות.

למרות נתוני הפתיחה המעודדים, הרמן ואטון נפלו שוב בפח המסוכן שהשירה טומנת למוזיקה. הכבדות המובנית שיש במילים הגבוהות ובמבני התחביר המסובכים מזמינים, בין היתר, גם גישה מפוחדת למילים. במקום שהרמן ואטון יבחרו לשחק עם הטקסטים ולעבדם לתוך הקיום הישראלי של המילניום הנוכחי, המוזיקליות של פרויקט "חצאי צבעים, חצאי קולות" מנציחה את ההסתגרות של השירה כמוסד "מכובד", שדורש גישה מעט מיושנת. יתרה מכך, דווקא הקולות הנשיים מאכזבים בפרשנות דהויה לטקסטים של רחל, בעוד נדמה שהגברים מבינים את ייסוריה של המשוררת, במיוחד אלי מגן הוותיק (שכבר ביצע נפלא את שירי מירון ח.איזקסון ובכלל – שר מעט מדי) וכמובן אבי בללי, שמצליח לקלוט באופן נדיר את האיפוק שרחל מבקשת ב"הצדק את הדין". לעומת שני היוצרים הוותיקים האלו, הזמרות הצעירות כמו ליאורה יצחק ואיילה אינגדשט, מפספסות את הדקויות של העצב וההזדקקות של רחל לחום אנושי. הן קולות יפים ושירה מיוחדת, אך המכלול של השיר מתפספס בטוהר הגרון.

המסקנה היא שמשפט כמו "זמרים צעירים" שמלחינים מחדש שירה "מבוגרת" הוא במקרה הטוב אקסיומה, עם סימן שאלה בגודל המושבה כינרת. הלחנת שירה היא כבר לא צורך קיומי של המוזיקה הישראלית, אך כשהיא בכל זאת מתקיימת, ראוי לשלב אותה בתוך הישראליות, מבלי להתעטף בחליפות חונקות של מכובדות מזויפת. הגיע הזמן לקחת גם את שירת רחל ולפתוח לה כפתור בחולצה.

מיותר לכתוב שחנוך לוין ז"ל היה גם הוא משורר. מיותר לכתוב את זה כמו שמיותר לדבר שוב על לוין במונחים כמו "נביא זעם", "כה רלוונטי" וכו' וכו' ושואה וכו' ומחאה וכו'. הנה, עוד לא הספקנו להתלהב מההוצאה המחודשת של פס קול המחזה "מלכת האמבטיה" וכבר עוד מארז, הפעם כפול עם שירים ומוזיקה מהצגותיו של לוין ודיסק נוסף עם שירים בודדים של לוין. בהחלט חגיגה למדוכאים ולחולי שפעת, למשועממים ולאלו שבטוחים שהאדמה מקולקלת.

למרות הסלידה הטבעית מהשתנקויות מזויפות נוסח "כמה הוא חסר", קשה שלא לשים לב שאף אחד לא כותב כמו חנוך לוין. מצד אחד הוא יצרי וגופני על סף הפולשנות, מצד שני הוא קר וקשה כאדם שאיבד אמון בצלם האנוש, לאחר שהבין שאי אפשר לסמוך על בני אדם. לוין גם הבין איך כותבים פופ, כשטקסטים כמו "בצער לא רב", "אל תבכי" ו"מה אכפת לציפור" עובדים למען הלחן במבנה שורות קליט, כמעט הרמוני. כמובן שהיו גם מקרים הפוכים, בהם המוזיקה העצימה את השפה. כשישראל גוריון מתרומם ל"אבי היקר" (מתוך "מלכת האמבטיה"), הלב נסחט כמו סמרטוט שסיימו לנגב איתו את כיכר רבין.

מלבד השפה של לוין, האלמנט השני שמרשים באוסף השירים הזה הוא מגוון האמנים והסגנונות שמקיפים אותו. ריקי גל ומתי כספי לקחו אותו לדיסקו, יהודית רביץ לקחה אותו לרוק'נ'רול, החלונות הגבוהים לפופ ואריק לביא לסווינג. כולם מצאו בלוין נקודת חיבור והתייחסות שהתאימה להם. אבל מעל כולם מתעלה זהר לוי המופלא, מלחין הבית של לוין בשנות ה-60 שתופס את "אני בדרכי למוסד הסגור" בצוואר של הטירוף. ההיעלמות המצערת של לוי (שתופף והנהיג את "אחרית הימים") מהנוף של המוזיקה הישראלית הוא הסיפור האמיתי כאן, כי את כל מה שאפשר וצריך היה לומר על הגאונות של חנוך לוין – אמרו היצירות שהשאיר אחריו.