ילד סטריאו: אוהב את אמא, אוהב את אבא

זוג מגדלורים מהבהבים בספר לחופו של הים האירי. האחד בים, שני רק בזיכרון. בעברית נקרא הספר "מגדלור", באנגלית: The Blackwater Lightship. העברית מכוונת אל המגדלור שממשיך ללטף בהבלחות אור את האפלה. האנגלית מעדיפה להתעכב דווקא על בן זוגו הנעלם שנהרס, על אף שחשבו שלנצח ייזדקף. כך שהעברית כמו מתבוננת רק בהווה, בעוד האנגלית, כמו הסיפור כולו, מתעסקת בייצוג העבר בהווה. הנה לכם, אם כן, דוגמה לזיוף תרגומי.

אולם "מגדלור", ספרו המצוין של האירי קולם טויבין (הוצאת כנרת), מועמד לפרס הבוקר ב-99', הוא מאותם ספרים עוצמתיים שגורמים לקורא להניח בצד אף מרמור עקרוני. ועוצמתו של הספר אינה טמונה במימושן של סיטואציות קיצוניות, חריגות, הזרות ליומיום, או באימוץ טון דרמטי, כי אם בטיפול רגיש ומדויק, דווקא מינורי בטון שלו, שחותר אל ליבה של העוצמה, אל אחד הפרדוקסים המשמעותיים ביותר שהמציאה האנושות – חיי משפחה.

אחיה של הלן, דקלן, גוסס מאיידס. יחד עם אימה ושני חבריו ההומוסקסואליים של דקלן הלן חוזרת לבית סבתה ללוות את אחיה בימיו האחרונים, ובכך מתחדש קשר בין שלושת הדורות לאחר שנים רבות של נתק והתנכרות הדדית. דחיסות החומר בבית הכפרי של הסבתא לחופו של הים האירי, כמו גם קיומה של אווירה חופשית ממתחים טבעיים (שלוש נשים חזקות, שני הומוסקסואלים, ואדם גוסס) מאפשרים לשלל סיפורי עבר לעלות מן האוב בדינמיקה שמשלב מסוים הופכת לסוג של תרפיה קבוצתית.

יותר משאיפוק הינו סגנון שמנחה את הכתיבה של טויבין, זהו אפיון שהטקסט הסיפורי דורש "מבפנים". טויבין תפר רב שיח מרתק ואמין מאוד בין אנשים פשוטים, עקשנים, כואבים, ששתיקתם רועמת למרחקים. הדמויות בספר מתאחדות סביב קיומו של סיפור משפחתי מציק בעברן - אם זו אם שתלטנית, אם זה מותו של בן הזוג, ואם זה (ובוודאי הקשה מכולם) היציאה מהארון – וחשות על בשרן את אותו הפרדוקס הפמיליארי. עכשיו הוא מדגים כיצד המעגל הקרוב ביותר אליך הוא גם המכאיב מכל. או כמו שמבינה זאת הלן, גיבורת הספר, לבסוף: המשפחה - אי אפשר איתה; אך יותר מזאת אי אפשר בלעדיה.