הזנחה באתר ההנצחה

למה אי אפשר למצוא ברשת קטעים שמתעדים את הרגעים הבלתי נשכחים המעטים של הרוק הישראלי? עינב שיף גנוז

עינב שיף

רגע לפני שאלג'יר נכנסו להקליט את "מנועים קדימה", הוציא אביב גדג' את גבריאל בלחסן מאברבאנל רק כדי לבצע בהופעה את "בתוך הצינורות". מספרים שבלחסן כמעט התמוטט על הבמה; כתבו שהוא צעק דברים בסגנון "אלוהים, זה לא שיר זה החיים שלי". במקרים כאלו, בדרך כלל נשאר רק לתפוס את הראש, לצעוק "אני לא מאמין שלא הייתי שם" ולבקש מיו-טיוב לשפוט. כאן בדיוק מתחילה אחת הבעיות הכואבות של הרוק הישראלי.

כמו שהמוזיקה הישראלית מפגרת בכל הנושא בעל השם המכוער "ניו מדיה", מחנויות מקוונות לקניית שירים ואפילו רכישת דיסקים אינטרנטית; כמו שאמנים הישראלים עדיין לא סיימו להתלהב מזה שיש להם עמוד במייספייס ובפייסבוק (ורבים מהם אפילו לא משתמשים בפלטפורמות הללו) ולא למדו ששיר להורדה חינמית שווה לפעמים יותר מגלגל"צ – כך גם הקהל, החלק השני של המשוואה באתרי תוכן גולשים - לא מבין את החשיבות של הרשת ואתרים כמו יו-טיוב ככלי לשימור היסטוריה; חשוב מכך, ככלי ליצירת היסטוריה (על חשיבה מתקדמת כמו של רדיוהד שמקרינים הופעות שלמות ברשת אין בכלל מה לדבר).

כמו שלא ניתן למצוא רגעים מכוננים מהופעות בלתי נשכחות, כך גם לא ניתן למצוא שם קליפים, בכל רמת מסחריות: בשביל "יותר מדי" של הקספרים צריך להרחיק עד אתר "היפ" ובשביל "ונדמה שישוב" של פונץ' צריך כנראה לבקש מיוסי בבליקי להצטלם שוב, אחרי כמעט 20 שנים. למעשה, אם לא הערוץ המיוחד שפתח יואב קוטנר ביו-טיוב, קשה להאמין כמה פניני רוק ישראלי היו אובדות. בישראל, האתר שעזר להכריע את מערכת הבחירות בארצות הברית לא פחות מהטלוויזיה, נתפס כעוד כלי להפרת זכויות יוצרים. בעולם שבו שלמות הארכיון של הערוץ הראשון הוא לא משהו שנרצה לסמוך עליו ובהיעדר מקורות אחרים לבסס עליהם את ההיסטוריה של הרוק הישראלי, ישנה סכנה אמיתית שללא פלטפורמות של ניו מדיה גם המחזה של מאור כהן בתחתונים בפסטיבל ערד יהפוך לאגדה מפה לאוזן.

למרבה הצער, הנושא מחמיר דווקא ככל שהעידן הדיגיטלי התקדם. בניגוד לעבר, בעלי מועדונים ושאר בעלי אינטרס כבר לא מזנקים על המסכן שרצה לנצל את מצלמת הוידאו החדשה שאמא ואבא סידרו לו, פשוט כי לכל אחד יש מצלמה בסלולארי ואי אפשר להחרים את כל המכשירים בכניסה. דווקא בתנאים הנוחים הללו, מספר ההנצחות של רגעים מופלאים שנוחתים עלינו פעם בכמה זמן הוא מינורי, בוודאי ביחס למתרחש בחו"ל. הדבר אינו מתייחס בהכרח לפסטיבל כמו אינדי נגב, שעצם התחושה החגיגית שהוא עורר הביאה לכמות יפה מאד של קטעים לשחזור ברשת. הבעיה היא בהופעות היום-יום, כאלו שהיו בהן 30 אנשים ואחריהן צצים להם פתאום 500 הטוענים שראו את בלחסן צווח על אלוהים ומבקש רחמים. למוזיקה הישראלית ב-2008 אין הרבה רגעים שמחים. ראוי שלפחות במעטים שבהם, נזכה לצפות בשידור חוזר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully