אני נשאר עני

מה שיוצר את אפקט הפחד המרשים בסרטי אימה, היא אותה נקודת המבט של אותו יצור מבהיל. אף אחד לא יודע איך הוא נראה, ומי שראה כבר לא איתנו. העולם הרבה יותר מפחיד כשהוא נצפה מבעד לעיניו של אותו רוצח, או מפלצת אל-טבעית. עולם של בהלה, של פאניקה של ילדים צווחים, כלבים נובחים ונשים מבועתות מאחורי וילון מקלחת. אף אחד מהם לא יודע ממה הוא בורח, אבל הלא נודע - וזה הרי ידוע – יכול להטריף אדם לדעת.

כזה הוא סרט האימה שמשתולל בקרבנו בשבועות האחרונים. אותו מיתון חסר פנים שרודף אותנו מבלי שנדע מתי יהיה הרגע בו ינחית עלינו את המכה הכואבת; בלי שכלל נראה את פניו. מתי יקצצו לי במשכורת? כמה אחוזים מתוכה? מתי אפוטר? מתי ארכוש מן הירקן קילו מלפפונים תמורת תלוש מזון? זה מטוס? זה ציפור? זה מיתון? זו תקופת הצנע?

לאחרונה נדמה שחיינו הם בליל של צילומים תזזיתיים של פאניקה והרס; מכירות סוף עונה בחנויות; עסקיות בערב ובחצי המחיר במסעדות יוקרה; הנחות על מוצרי יסוד בסופר ושלל כותרות ענק באווירת מצוקה בעיתונים. אותה מפלצת לא ידועה נושפת בעורפנו, מחכה שנצא ממחילת הנהנתנות בה התחבאנו עד עכשיו, אז תוכל לנפנף לנו ביתרת העו"ש שלנו ולהכות בנו בחוזקה. רק שעד אז היא תמלא אותנו בחרדה, תארוב לנו בכל פינה, עד שנתחנן שהסוף כבר יגיע. שמישהו יגיד כבר "שלוש ארבע ו-", ונוכל למצמץ בעיניים ולכווץ את הפנים. "מיתון מ-ע-כ-שיו!" כדי שנדע ושנפנים שאבוד עלינו והחמאה הוחלפה במרגרינה; כי המיתון הפך ממצב כלכלי למצב תודעתי שחזק יותר מכל מניה, קופת גמל או אג"ח; כי הרבה יותר פשוט לדעת מאשר לנחש. תביאו כבר את המצב הזה ונתמודד איתו, ס'אמק. רק תפסיקו לדבר עליו בגוף שלישי. זה מלחיץ כמעט כמו מונולוג של אלון מזרחי.