תעודת עניות

    החולשה של הקולנוע המסחרי השנה בולטת נוכח ההיצע הרחב של סרטי תעודה מעולים. ישי קיצ'לס הסתחרר בפסטיבל IDFA

    • idfa
    • פיטר גרינוואי
    ישי קיצ'לס

    גם אם חבורת הסרטים המכובדת ומעוררת הסקרנות שמתייצבת על קו הזינוק בימים אלה בתקווה לתפוס מקום טוב במירוץ האוסקרים העונתי (החדש של דיוויד פינצ'ר, החדש של גאס ואן סנט, החדש של סאם מנדס, החדש של דארן ארונופסקי, החדש של דני בוייל, ועוד כמה) תתברר כחבורה איכותית במיוחד, יהיה קשה לתקן את הרושם הרע שהשנה הזו הותירה אצל חובבי הקולנוע. כי איך שלא תסתכלו על זה, 2008 הייתה שנה עלובה למדי בכל מה שנוגע לקולנוע עלילתי.

    מה היה לנו? בעיקר סרטי קומיקס שחזרו על עצמם, סרטי המשך ורימייקים שאף אחד לא באמת היה זקוק להם, סרטי נוסחה שהכילו, במקרה הטוב, אחוז כמעט אפסי של ערך מוסף, וקומץ של יוצאים מן הכלל - כמו "האביר האפל", לדוגמה - שהצליחו להתעלות על עצמם ולספק חוויית צפייה שנותרה בראש גם במגרש החניה. תודה לאל, אם כן, על הקולנוע התיעודי, שרק מוסיף להתקדם, להשתכלל ולהשתבח.

    דווקא לא תכננתי להשקיע יותר מדי זמן ב-IDFA – פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי הגדול והחשוב שהתקיים בשבוע שעבר באמסטרדם בפעם העשרים ואחת. אבל הצמא האדיר לסרט שיטלטל את עולמי, והעובדה שהפסטיבל הציע מגוון רחב של סרטים שהבטיחו לעשות בדיוק את זה, גרמו לכך שמצאתי את עצמי נסחף אל תוך התוכנייה (שהכילה השנה שלוש מאות ותשעה כותרים), וצופה בכמה מהסרטים היותר עוצמתיים, מעניינים ומרגשים בהם נתקלתי השנה. "Man on Wire", של ג'יימס מארש, לדוגמה.

    הסרט מביא את סיפורו המדהים של פיליפ פטיט – לוליין צרפתי שעשה את הבלתי נתפס, והילך על חבל מתוח שנפרש בין שני מגדלי התאומים, אי אז ב-1974. זהו מותחן לכל דבר ועניין, שבמהלכו פטיט ושותפיו למזימה משחזרים בפני המצלמה את כל ההכנות שהובילו לאקט המופרע והיפהפה (שזכה לכינוי "הפשע האמנותי של המאה"). הם מספרים כיצד נולד הרעיון, כיצד אספו את המידע הדרוש להצלחת המבצע, כיצד התאמנו, כיצד הצליחו להערים על אנשי הביטחון ולהסתנן לגג של המגדלים וכיצד הצליחו לבסוף, למרות קשיים אין ספור, לפרוש ולמתוח את החבלים.

    פטיט יודע לספר סיפור, וניכר שהוא נהנה מכל שניה מול המצלמה. וכשמגיע הרגע הגדול, והוא עולה סוף סוף על החוט – מאה ומשהו קומות מעל למנהטן – בלתי אפשרי שלא להתפעם ולהתרגש מהפואטיות הקסומה של המעשה. וגם פס הקול המצוין – שמורכב ברובו מקטעים של מייקל ניימן, שעבד במשך שנים עם פיטר גרינוואי – תורם לתחושת ההתעלות. חפשו אותו באוזן השלישית, הוא יצא ממש עכשיו ב-DVD.

    עוד בוואלה!

    חובת צפייה: המשפחה ששברה את יוטיוב בתחרות משוגעת

    לכתבה המלאה

    סיפור טראגי עם תפנית אכזרית

    מותחן תיעודי נוסף שהצליח להותיר עלי את חותמו הוא "Dear Zachary: A Letter to a Son About His Father". זהו סרט עתיר טוויסטים, שמספק כמה וכמה מהלומות קטלניות, הודות לדרך המניפולטיבית והאפקטיבית שבה הבמאי, קורט קואן, בוחר לגולל את הסיפור. הכל מתחיל אחרי שחברו הטוב של קואן, אנדרו, נרצח בידי החברה המשוגעת והקנאית שלו. בזמן שזאת ממתינה להישפט, בקנדה, היא מגלה שהיא נושאת ברחמה את בנו של בן זוגה המנוח.

    קואן מחליט ליצור לאנדרו סרט זיכרון, כדי שבנו יידע קצת מי היה אביו, ולצורך כך הוא יוצא לראיין כמה שיותר חברים ובני משפחה שאיתם היה אנדרו מצוי בקשר חם. במקביל, הוריו של אנדרו עושים ככל יכולתם כדי לזכות במשמורת על נכדם פתאומית החמוד (שנראה בדיוק כמו אביו). אלא שאז תופס הסיפור הטרגי הזה תפנית ואכזרית, והטוויסט האחרון הזה פשוט ריסק אותי לחלוטין. אם לשפוט על פי תגובת הקהל (שהשתנק באופן קולקטיבי), לא הייתי היחיד. זמן רב לא יצאתי מאולם קולנוע בתחושה כה שפופה.

    הגרסה האינטלקטואלית לצופן דה ווינצ'י

    אם כבר הזכרנו קודם את פיטר גרינוואי, אז גם הוא הגיע לפסטיבל עם סרט חדש. כמו בסרטו הקודם, "Nightwatching", גם בנוכחי, "J’Accuse", הוא ממשיך להתעסק עם "משמר הלילה", של המאסטר ההולנדי רמברנדט, רק שהפעם הוא עושה את זה מהזווית הבלשית/תיעודית.

    גרינוואי מלהק את עצמו לתפקיד החוקר, ומציג בפני הצופים שלושים הוכחות מרומזות לכך שהציור המפורסם של רמברנדט (שתלוי ב-Rijksmuseum באמסטרדם) הוא למעשה כתב אישום חריף כנגד חבורת השומרים שמתועדת בו. התוצאה אמנם רחוקה משיאיו של האיש ("חוזה השרטט", "הטבח, הגנב, אישתו והמאהב", "טובעים במספרים"), אך כגרסה אינטלקטואלית משועשעת ל"צופן דה-וינצ'י", "J’Accuse" בהחלט עושה עבודה נאמנה.

    גרינוואי מתעמק באובססיביות מעוררת הערכה בכל הפרטים הקטנים שקשורים לתקופה, לגברים המתועדים בתמונה, ולחייו של רמברנדט (שירד מנכסיו אחרי שצייר את "משמר הלילה"), ומצליח לבנות לעצמו קייס די משכנע. בתוך כך, מסייעת לו העובדה שלמרות כל ההשקעה האדירה ושעות המחקר הרבות שהוקדשו לנושא, הוא נמנע מלקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. סרטו הבא צפוי לתת טיפול דומה ל"סעודה האחרונה", של ליאונרדו.

    כיצד נוצר המשבר?

    עוד שני סרטים מעניינים ומומלצים שהצלחתי לתפוס בפסטיבל הם "RIP – A Remix Manifesto", של הבמאי הקנדי ברט גיילור, ו-"Let’s Make Money", של ארווין ואגנהופר האוסטרי ("We Feed the World").

    "RIP" – שחוקר את נושא זכויות היוצרים בעידן ההורדות, הרמיקסים והמאש-אפס – משלב ראיונות עם המוזיקאי המסמפל Girl Talk ועם האקדמאי לורנס לסיג, בין השאר, ומספק מסע תרבותי אינפורמטיבי, מהנה ומעורר הזדהות שממצב אותו כגרסה צעירה ואנרגטית ל-"התאגיד" (הדוקו המונומנטאלי מ-2003). הסרט זכה בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל, ואם גיילור יעמוד בהבטחה שלו, בקרוב מאוד תוכלו להוריד אותו בחינם, ובאופן חוקי, מהאתר שלו.

    "Let’s Make Money", לעומת זאת, הוא סרט חמור סבר שמצולם מדהים, ושמדגים באופן מתודי ולא מתלהם כיצד נוצר המשבר הכלכלי הגדול שבו אנו שרויים כעת. ואגנהופר לוקח את הצופים מסביב לגלובוס, מספק הצצה מרתקת ומכמירת לב לבועה הכלכלית העולמית (רגע לפני שהיא התפוצצה), ומאפשר לאנשי עסקים, כלכלנים ומומחים שונים לשתף את המצלמה במחשבותיהם ובתחזיות הקודרות שלהם לעתיד. מאיר עיניים יותר מאלף כתבות של מירב ארלוזרוב. ומדכא בטירוף.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully