הסופר האמיתי הראשון שהכרתי מעודי היה אדם שחתם על כל מה שכתב בשם אוגוסט ון-זורן. הוא התגורר במלון מקלילנד, אז בבעלות סבתי, בחדר הגבוה ביותר בצריח, ולימד ספרות אנגלית בקוקסלי, קולג' קטן בגדה הנגדית של נהר פנסילבניה הקטן, שחצה לשניים את העיירה שלנו. שמו האמיתי היה אלברט ו?ט?ש, ותחום ההתמחות שלו היה, למיטב ידיעתי, בלייק; אני זוכר שהדפס ממוסגר של The Ancient of Days היה תלוי על הטפט הדהוי בחדרו, מעל ארון חליפות שמוט-כתפיים שהיה שייך פעם לאבי. אשתו של מר וטש חיה בסנטוריום ליד אגם אירי - מאז נהרגו שני בניהם המתבגרים בהתפוצצות בחצר האחורית כמה שנים קודם לכן - ואני חשבתי תמיד שכתיבתו נבעה, בין השאר, מהצורך להרוויח די כסף כדי להשאיר אותה שם. הוא כתב סיפורי אימה, מאות סיפורים, שרובם פורסמו בסופו של דבר בכתבי-עת בני הזמן כגון מעשיות מוזרות, סיפורים מצמררים, מגדל שחור וכדומה. הם היו כתובים בסגנון גותי, לפי המודל של לאבקראפט והתרחשו בעיירות קטנות בפנסילבניה, שלרוע מזלן נבנו על חורבות מקומות שבהם דרכו אלים צמאי דם מן החלל החיצון וכיתות מענים בני שבט האירקוואה - אבל תוארו בלשון יבשה, אירונית, מבודחת כמעט, שהדים לה מצאתי כעבור זמן בעבודתו של הסופר ג'ון קולייר. הוא כתב בלילות, בעט נובע, כשהוא יושב בכיסא נדנדה עם שמיכת הדסון ביי על ברכיו ובקבוק ברבן על השולחן לפניו. כשעבודתו התקדמה לשביעות רצונו, אפשר היה לשמוע אותו בכל פינה של המלון הנם, מתנדנד ומתנדנד כמו מטורף, בעודו מחלק לגיבוריו את גמולם המזוויע על כמיהתם אל האסור.
אבל כששוק ספרות האימה הקלוקלת גווע אחרי מלחמת העולם השנייה, המעטפות הלבנות עם הכתובות הניו-יורקיות המפוארות חדלו לעלות בסדירות הרגילה על מגש התה שעל פסנתרה של סבתי; לבסוף חדלו כליל. אני יודע שאוגוסט ון-זורן ניסה להתאים את עצמו. הוא העתיק את רקע סיפוריו לפרברים והדגיש יותר את ההומור וניסה, לא בהצלחה, למכור את הסיפורים המדוללים והמבודחים הללו לקולייר'ס ול'סטרדיי איבנינג פוסט. אחר-כך, בבוקר יום שני אחד - כשהייתי בן ארבע-עשרה, גיל שבו יכולתי להעריך את כתיבתו של האיש האלמוני טוב-הלב והמלא שנאה עצמית שחלק קורת גג אחת איתי ועם סבתי במשך שתים-עשרה שנה - השליכה את עצמה הונוריה וטש אל הנהר השוצף הקטן שזרם למרגלות הסנטוריום, דרך העיירה שלנו ואל נהר האלייני הצהוב. גופתה לא נמצאה מעולם. ביום ראשון שלאחר מכן, כשסבתי ואני חזרנו הביתה מהכנסייה, היא שלחה אותי למעלה להביא למר וטש את ארוחת הצהריים שלו. בימים כתיקונם היתה הולכת בעצמה - תמיד אמרה שאי-אפשר לסמוך לא עלי ולא על מר וטש ושלא נבזבז זה את זמנו - אבל היא כעסה עליו שוויתר, דווקא ביום הזה, מכל ימי הראשון הריקים האחרים של חייו, על הליכה לכנסייה. היא חתכה את הקרום מזוג כריכי עוף והניחה אותם על מגש יחד עם מלחייה, אפרסק לבן וספר תנ"ך, ואני עליתי במדרגות לחדרו ומצאתי אותו יושב שם, חור זעיר שחור-שוליים ברקתו השמאלית, מתנדנד רפות עדיין בכיסא העץ שלו. למרות חיבתו לזוועות ספרותיות, ושלא כמו אבי, שלמיטב ידיעתי עשה בלגן רציני, אלברט וטש הלך לעולמו בצורה מסודרת ובמינימום דם.
אני אומר שאלברט וטש היה הסופר האמיתי הראשון שהכרתי לא בגלל שהוא הצליח, במשך זמן-מה, למכור את יצירותיו למגזינים, אלא בגלל שהוא היה הראשון עם מחלת-חצות; עם בקבוק הברבן הנאמן, כיסא הנדנדה והעין הלטושה, הוא היה צלול ועירני אפילו בשעות היום. בכל מקרה, עכשיו כשאני חושב על זה, הוא היה הסופר הראשון מכל סוג שהוא שנתקלתי בו, אמיתי או לא, בחיים שהיו בסך הכול דחוסים קצת יותר מדי בנציגי הגזע החמוץ והמטורלל הזה. הוא שימש מעין דוגמה שאני, כסופר, שואף אליה עד היום. אני רק מקווה שלא המצאתי אותו.
הסיפור - והסיפורים - של אלברט וטש היו במחשבותי באותו יום שישי כשנסעתי לשדה התעופה לפגוש את המטוס של קרבטרי. לא יכולתי לראות את טרי קרבטרי מבלי להיזכר בסיפורים הקצרים המכושפים הללו, שכן אפשר לומר שידידותנו ארוכת השנים היתה מבוססת על אלמוניותו של אלברט וטש, על עצם הכישלון שסייע למעוך את רוח האדם שסבתי נהגה להשוות למטרייה שבורה. הידידות הזאת שלנו, אחרי עשרים שנה, הזכירה יותר ויותר את אחת העיירות בסיפור של ון-זורן: מבנה שמתנוסס, מבלי שיידע זאת, על רקמה דקיקה של מציאות, שמתחתיה נם יצור ענק, עין צהובה אחת שלו כבר חצי פתוחה ומציצה היישר אלינו. לפני שלושה חודשים, נתבשר קרבטרי על מינויו לאחד מחברי הצוות של פסטיבל המילים - אני ארגנתי לו את המינוי - ובכל הזמן שעבר מאז, על אף שהשאיר לי הודעות רבות, דיברתי איתו רק פעם אחת, במשך חמש דקות, ערב אחד בפברואר כשחזרתי הביתה, מסטול קצת, ממסיבה אצל נשיאת האוניברסיטה, כדי לענוב עניבה ולהצטרף אל אשתי במסיבה אחרת, שהבוס שלה ערך באותו ערב ממש בשיידיסייד. עישנתי ג'וינט בזמן שדיברתי עם קרבטרי, והחזקתי את השפופרת כאילו היתה רצועה ואני ניצב במרכז מנהרת רוח שורקנית, שערי מתנופף סביב פני, העניבה שלי זורמת על עורפי. על אף הרושם העמום שחברי הוותיק ביותר מדבר איתי בטון כועס ונוזף, מילותיו חלפו על פני בטיסה, כמו פיסות קלקר ונסורת, ונופפתי להן בעוברן. אותו יום שישי היה אחת הפעמים הנדירות בתולדות החברות שלנו שבהן לא שמחתי לראות אותו שוב; פחדתי מזה עד מוות.
***
אני זוכר שנתתי למשתתפי סדנת הבוגרים שלי ללכת הביתה מוקדם באותו יום, בנימוק שזה בגלל פסטיבל המילים; אבל כולם הסתכלו על ג'יימס ליר המסכן כשיצאו בזה אחר זה מהחדר. כשסיימתי לאסוף את כל העותקים המצולמים של הסיפור הקצר האחרון שלו ואת הביקורות המודפסות עליו, הכנסתי אותם לתיק, לבשתי את מעילי ועמדתי לצאת מהכיתה, ואז ראיתי שהבחור עדיין יושב שם, בירכתי הכיתה, במעגל הכיסאות הריק. ידעתי שאני צריך להגיד משהו מנחם - הסדנה ירדה עליו רצח - והתרשמתי שהוא מעוניין לשמוע את צליל קולי; אבל מיהרתי להגיע לשדה התעופה ועיצבן אותי שהוא מתעקש להיות מין צל ארור של עצמו, ולכן רק אמרתי לו שלום והתחלתי לצאת. "תכבה את האור בבקשה," אמר בקולו הקטן האבקתי והחנוק. ידעתי שלא הייתי צריך, אבל עשיתי את זה בכל זאת; והרי לכם הכתובת על המצבה שלי, אחת מהן לפחות, הקבר שלי הרי יחייב מצבה שעל כל ארבעת צדדיה יהיו חקוקים פתגמים נוגים, באותיות קטנות, צמודים זה לזה. השארתי את ג'יימס ליר לשבת שם, לבד בחשכה, והגעתי לשדה התעופה בערך חצי שעה לפני שמטוסו של קרבטרי היה אמור לנחות, וזה איפשר לי לשבת במכונית במגרש החניה של שדה התעופה, לעשן צינגלה ולהקשיב לאחמד ג'מאל, ולא אעמיד פנים שלא ציפיתי לחצי השעה האידילית הזאת מהרגע שבו שחררתי את הכיתה שלי. במשך השנים ויתרתי על הרבה חטאים, ביניהם ויסקי, סיגריות והסמים הלא-ניוטוניים השונים, אבל מריחואנה ואני נשארנו ידידים בנפש. בשקית ניילון בתא הכפפות של המכונית היו שלושים גרם ריחניים של המבולדט קאונטי, קליפורניה.
קרבטרי ירד מהמטוס כשהוא נושא תיק קנבס קטן, תרמיל הבגדים שלו זרוק על כתף אחת, ודמות גבוהה ומושכת לצדו. לדמות היו תלתלים שחורים ארוכים, היא לבשה מעיל גשם אדום מהמם מעל שמלה שחורה ועקבים מחודדים בגובה שנים-עשר סנטימטר, והיא צחקה בהנאה שלמה ממשהו שקרבטרי לחש בזווית פיו. עם זאת, הדמות לא נראתה לי נשית, אם כי לא הייתי משוכנע בכך לחלוטין.
"טריפ," אמר קרבטרי והתקרב אלי כשידו החופשית מושטת. הוא הרים את שתי זרועותיו כדי לחבק אותי ואני אחזתי בו במשך עוד שנייה או שתיים, בחוזקה, וניסתי לקבוע ממצב צלעותיו אם הוא עדיין אוהב אותי. "יופי לראות אותך. מה נשמע?"
עזבתי אותו והוא צעד צעד אחד לאחור. הוא עטה על פניו את הבעת הקרבטרי הרגילה של בוז, ועיניו היו נוצצות וקשות, אבל הוא לא נראה כועס עלי. הוא הניח לשערו לצמוח ולהאריך ככל שהזדקן, לא כמו שעושים כל מיני גברים אופנתיים בשנות הארבעים שלהם, כדי לחפות על ראשיתה של התקרחות, אלא מתוך ראוותנות טהורה יותר ובלתי ניתנת לערעור: היה לו שיער יפהפה, עבה וערמוני שנפל במסך מושלם על כתפיו. הוא לבש מעיל גשם מעוצב היטב בצבע זית מעל חליפה מרהיבה - משהו איטלקי ממשי מתכתי, ירוק כמו שטר של דולר - זוג מוקסינים מעור בלי גרביים ומשקפי תלמיד עגולים שלא ראיתי קודם.
"אתה נראה נהדר," אמרתי.
"גריידי טריפ, זאת גברת אנטוניה, אה, גברת אנטוניה - "
"סלוביאק," אמרה הדמות, בקול רגיל של אישה יפה. "נעים מאוד."
"מתברר שהיא גרה ממש מעבר לפינה שלי, בהדסון."
"היי," אמרתי. "זה הרחוב האהוב עלי בניו-יורק." ניסיתי לערוך מחקר חשאי על הארכיטקטורה של גרונה של גברת סלוביאק, אבל היא קשרה צעיף צבעוני סביב צווארה. זה כשלעצמו היווה רמז, הנחתי.
"יש לכם מזוודות?"
קרבטרי אחז את תיק הבד הכחול והושיט לי את תרמיל הבגדים, הוא היה קל להפתיע.
"זה הכול?"
"זה הכול," אמר. "יש סיכוי לתת לגברת סלוביאק טרמפ?"
"לא נראה לי שזו תהיה בעיה," אמרתי, ברטט קלוש של דאגה, כיוון שכבר התחלתי לראות איזה מין ערב זה הולך להיות. הכרתי טוב מדי את ההבעה שבעינו של קרבטרי. הוא התבונן בי כאילו הייתי מפלצת שיצר במו ידיו ומוחו, והוא עומד ללחוץ על הכפתור שישגר אותי בעוויתות טירוף אל הכפרים, להחריב חוות ולחלל את כבוד בנות המקום. היו לו עוד הרבה רעיונות מאותו סוג, ולא היה ספק שאם רק תיפול לידיו ההזדמנות ליצור מופרעות נוספת, הוא ינצל אותה הלילה עד הסוף. אם גברת סלוביאק לא היתה עדיין טרנסווסטיט, קרבטרי כבר יהפוך אותה לכזה. "איזה מלון?"
"אה, אני גרה כאן," אמרה גברת סלוביאק והסמיקה ברוב חן. "כלומר, הורי. בבלומפילד. אבל אתה פשוט יכול להוריד אותי במרכז ואני אקח מונית."
"טוב, אנחנו צריכים ממילא לעבור במרכז, קרבטרי," אמרתי וניסיתי להדגיש לכל הנוגעים בדבר שהוא בראש מעייני ושבגברת סלוביאק אני רואה לא יותר מתוספת זמנית לחבורתנו. "לאסוף את אמילי."
"איפה ארוחת הערב הזאת שאנחנו הולכים אליה?"
"בפוינט בריז."
"זה רחוק מבלומפילד?"
"לא מאוד."
"אז מצוין," אמר קרבטרי. הוא אחז במרפקה של גברת סלוביאק והתחיל ללכת לאזור איסוף המזוודות, נחפז על רגליו הרזות כדי לא לפגר אחריה. "בוא, טריפ," קרא מעבר לכתפו.
עבר זמן רב עד שהמזוודות מהטיסה שלהם הגיעו, וגברת סלוביאק ניצלה את ההזדמנות ללכת לשירותים - שירותי הנשים, כמובן. קרבטרי ואני עמדנו שם וחייכנו זה אל זה.
"שוב מסטול," אמר.
"ממזר אחד," אמרתי. "מה שלומך?"
"מובטל," אמר, בשביעות רצון עצמית לא פחות.
התחלתי לחייך, אבל אז משהו, רטט בשריר לסתו, אמר לי שהוא לא מתלוצץ.
"פיטרו אותך?" אמרתי.
"עוד לא," אמר. "אבל נראה לי שזה בדרך. אני אהיה בסדר. רוב סוף השבוע עשיתי טלפונים. אכלתי צהריים עם אי אלו אנשים." הוא המשיך לכשכש בעפעפיו ולחייך, כאילו מצבו רק שעשע אותו - היתה נימה דקה של תיעוב עצמי בטרי קרבטרי - ובמידה מסוימת, ללא ספק, זה אכן שעשע אותו. "הם לא בדיוק עמדו בתור להיפגש איתי."
"אבל אלוהים, טרי, למה? מה קרה?"
"ראורגניזציה," אמר.
חודשיים קודם לכן המו"ל שלי, ברטיזן, נקנה על-ידי בליסרו ו?רל?ג, תאגיד תקשורת גרמני גדול, והשמועות על טיהור אורוות אכזרי שביצעו הבעלים החדשים הצליחו להרחיק עד שממות פיטסבורג.
"כנראה שאני לא מתאים לדימוי הארגוני החדש."
"שהוא?"
"יעילות."
"לאן תלך?"
הוא נד בראשו ומשך בכתפיו.
"אז איך היא בעיניך?" אמר. "גברת סלוביאק. היא היתה במושב לידי." כרוז צלצל היכנשהו, והודיע לנו שהמזוודות עומדות להגיע על הסרט-נע. אני חושב ששנינו קפצנו. "אתה יודע על כמה מטוסים עליתי עם תקווה בלב שהכרטיס יביא לי מקום ליד אישה כמוה? במיוחד כשאני בדרכי לפיטסבורג? אתה לא חושב שזה מדבר בזכות פיטסבורג שהיא הצליחה לייצר מישהי כמו גברת סלוביאק?"
"היא טרנסווסטיט."
"אלוהים אדירים," אמר ונראה המום.
"לא?"
"אני מוכן להתערב איתך שזה שלה," אמר. הוא הצביע על מזוודה מלבנית גדולה מעור פוני מנוקד, בתוך מה שנראה כמו כיסוי פלסטיק של כרית ספה, שהגיחה מבין רצועות הגומי של הקרוסלה. "כנראה שהיא לא רוצה ללכלך אותה."
"טרי, מה יהיה איתך?" אמרתי. הרגשתי כאילו פעמון האזעקה עדיין מהדהד בחזי. מה יהיה איתי? חשבתי. מה יהיה עם הספר שלי? "כמה שנים אתה עם ברטיזן בכלל? עשר?"
"רק אם אתה מחשיב את החמש האחרונות," אמר. "מה שאני מניח שלא עשית." הוא הביט בי, ארשת פניו נינוחה, עיניו בוהקות בתערובת הרשעות והחיבה שמצאו ביטוי ברור כל-כך בשם משפחתו. לפני שפצה את פיו כבר ידעתי מה הוא הולך לשאול אותי.
"אז איך הספר?" אמר.
שלחתי יד לתפוס את מזוודת עור הפוני לפני שתעבור אותנו.
"בסדר גמור," אמרתי.
הוא התכוון לרומן הרביעי שלי, או מה שאמור להיות הרומן הרביעי שלי, ילדי פלא, שהבטחתי לברטיזן בימים הראשונים של המשטר הנשיאותי הקודם. הרומן השלישי שלי, הארץ שבמורד המדרגות, זכה בפרס PEN ומכר שנים-עשר אלף עותקים, יותר מפי שניים משני קודמיו יחד. בעקבותיו הרגישו קרבטרי והבוסים שלו בברטיזן אופטימיים דים לצפות את עלייתי במהרה בימינו למעמד של דמות פולחן לפחות, ונתנו לי מקדמה בסכום גדול עד גיחוך בתמורה ללא יותר מאשר חיוך מטופש מהמחבר ההמום וכותרת שהומצאה יש מאין ובהבזק של יצירתיות תוך כדי השתנה לתוך אסלת האלומיניום בשירותי הגברים באצטדיון ת'רי ריברז. למזלי, רעיון מעולה לרומן צץ זמן קצר לאחר מכן - שלושה אחים בעיירה קטנה ומכושפת בפנסילבניה נולדים, גדלים ומתים - התחלתי לעבוד עליו מיד, ומאז אני עדיין עמל עליו. מוטיבציה והשראה לא היו מקור הבעיה; להיפך, תמיד הייתי נמרץ וחרוץ ליד מכונת הכתיבה ומעולם לא סבלתי ממה שמכונה מחסום כתיבה. לא האמנתי בזה.
הבעיה, אם בכלל, היתה בדיוק הפוכה. היו לי יותר מדי הרבה דברים לכתוב: יותר מדי בניינים עדינים ואומללים להקים ורחובות לכנות בשם ומגדלי שעון לדאוג שפעמונים יצלצלו בהם, יותר מדי דמויות לגדל מעפר כמו פרחים שאת עלי הכותרת שלהם קילפתי עד לאיברים המורכבים השבריריים שבחובם, יותר מדי סודות של גנטיקה ונאמנות לחשוף ואז לקבור ואז לחשוף שוב, יותר מדי גטים לתת, יורשים לנשל, פגישות חשאיות לארגן, מכתבים לנתב בטעות לידיים זדוניות. ילדים תמים להמית בקדחת שיגרון, נשים להותיר לא מסופקות וחסרות תקווה, גברים להוביל לבגידה ולגניבה, שרפות להצית בלב בתים עתיקים. הרומן עסק במשפחה אחת והחזיק, נכון לאותו בוקר, אלפיים שש מאות ואחד-עשר עמודים, כל אחד ואחד מהם משופץ ומשוכתב חצי תריסר פעמים. עם זאת, אחרי כל השנים הללו, וכל המילים הללו שבוזבזו במיפוי הנתיבים התמהוניים של דמויותי לאורך השמים הכחולים הסוערים שייעדתי אותם לחצות, הם לא הגיעו אפילו לשיא. עדיין לא הייתי קרוב לסוף.
"הוא גמור," אמרתי. "בעיקרון הוא גמור. אני פשוט, אתה יודע, משחק איתו עכשיו."
"נהדר. קיוויתי שייצא לי להציץ בו מתישהו בסוף השבוע הזה. אה, אני מתערב שזאת עוד אחת." הוא הצביע על חבילה קטנה ונאה מעור, בדוגמת משבצות אדום-לבן, נתונה גם היא בתוך שרוול ניילון, שעשתה עכשיו את דרכה אלינו על הסרט הנע. "חושב שזה יכול להיות?"
תפסתי את המזוודה השנייה - היא דמתה יותר למה שנקרא תיק גלדסטון, חצי סהר גוצי עם צירים בפינות - והנחתי אותה על הרצפה ליד הראשונה.
"אני לא יודע," אמרתי. "תראה מה שקרה לג'ו פייהי."
"כן, הוא נהיה מפורסם," אמר קרבטרי. "ובספר הרביעי שלו."
ג'ון חוזה פייהי, עוד סופר אמיתי שהכרתי, כתב רק ארבעה ספרים - בשורות עצובות, קצת מדוכא, מעריצים ונמוגים, ושמונה שנות אור מוצקות של עופרת. ג'ו ואני התיידדנו במהלך הסמסטר שביליתי כסופר תושב, לפני כמעט שתים-עשרה שנה, בקולג' בטנסי שבו הוא ניהל את תוכנית הכתיבה. ג'ו היה סופר ממושמע כשפגשתי אותו, עם כישרון נדיר לסטיות נרטיביות שירש, לטענתו, מאמו המקסיקנית, ומעט מאוד הרגלים רעים או בלתי נשלטים. הוא היה טיפוס אדיב, מקסים אפילו, עם שיער שהלבין כבר בגיל שלושים ושתיים. אחרי הצלחתו הצנועה של הרומן השלישי שלו, המו"לים של ג'ו נתנו לו מקדמה על סך מאה עשרים וחמישה אלף דולר כדי לעודד אותו לכתוב להם רומן רביעי. הניסיון הראשון שלו נכשל כמעט מיד. הוא עשה ניסיון שני; הוא עמל על הרומן הזה במשך יותר משנתיים עד שוויתר עליו בטענה שהוא דפוק. את הניסיון הבא המו"לים שלו דחו עוד לפני שג'ו סיים בכלל לכתוב אותו, בטענה שהוא כבר ארוך מדי, ובכל מקרה, הוא לא מסוג הספרים שהם מעוניינים להוציא.
אחרי זה ג'ון חוזה פייהי נעלם בתוך שממתו של כישלון בלתי חדיר. הוא הצליח במשימה הלא קלה של איבוד המשרה הקבועה שלו בקולג' בטנסי אחרי שהופיע לעבודה שיכור, דיבר באכזריות בלתי נסלחת לחלק הבלתי מוכשר של הכיתה ויום אחד נופף באקדח טעון והורה לתלמידיו לכתוב על פחד. הוא בודד את עצמו גם מאשתו והיא עזבה אותו, בעל כורחה, כשהיא לוקחת איתה מחצית מסכום החוזה המפורסם שלו. כעבור זמן מה הוא חזר לנבאדה, שם נולד, והתגורר בשורה של מלונות. כמה שנים מאוחר יותר, בעת החלפת מטוסים בשדה התעופה של רינו, נתקלתי בו. הוא לא הלך לשום מקום; הוא פשוט הסתובב במקאררן. בהתחלה הוא העמיד פנים שהוא לא מכיר אותי. הוא איבד את השמיעה באוזן אחת והתנהגותו היתה חסרת סבלנות וקרירה. אבל אחרי כמה מרגריטות בבר של שדה התעופה הוא סיפר לי שסוף-סוף, אחרי שבעה ניסיונות, שלח למו"ל שלו את מה שקיווה שיהיה כתב-יד סופי סביר של רומן. שאלתי אותו איך הוא מרגיש לגביו. "הוא סביר," אמר בקרירות. ואז שאלתי אותו אם סיום הספר לא שימח אותו מאוד. הייתי צריך לחזור על השאלה שלי פעמיים.
"שמח כמו ליצן מזוין," אמר.
אחר-כך התחלתי לשמוע שמועות. שמעתי שקצת אחרי מועד הפגישה שלנו, ג'ו ניסה למשוך בחזרה את הגירסה השביעית שלו, ניסיון שנטש רק אחרי שהמו"ל שלו, שסבלנותו פקעה, איים עליו בצעדים משפטיים. שמעתי שהיו צריכים להעיף החוצה חלקים שלמים מכתב-היד בגלל חוסר כיוון והיגיון ונימה מרירה מדי. שמעתי כל מיני דברים מבשרי רעות. עם זאת, בסופו של דבר עופרת יצא ספר לגמרי לא רע, ובתוספת פרסום מותו האבסורדי ובטרם עת של ג'ו - הוא נדרס, שימו לב , ברחוב וירג'יניה, על-ידי מכונית משוריינת מלאה ברווחי קזינו - הוא הצליח לא רע בחנויות. המו"לים שלו החזירו לעצמם את רוב המקדמה, וכולם אמרו שחבל שג'ו פייהי לא נשאר בחיים כדי לחזות בהצלחתו, אבל אף פעם לא הייתי בטוח שאני מסכים עם זה. שמונה שנות אור מוצקות של עופרת, במקרה שלא קראתם את הספר, הוא עובי המתכת שבו תצטרך להקיף את עצמך אם תרצה שניוטרונים לא ייגעו בך. המזדיינים הקטנים האלה נמצאים בכל מקום.
"אוקיי, בטח, קרבטרי," אמרתי. "אני אתן לך לקרוא, אולי, שנים-עשר עמודים או משהו כזה."
"כל שנים-עשר עמודים שארצה?"
"בטח. רק תבחר." צחקתי, אבל חששתי שאני יודע באילו שנים-עשר עמודים הוא יבחר: בשנים-עשר האחרונים. היתה לי בעיה עם זה, מפני שבחודש האחרון, אחרי שידעתי שקרבטרי מגיע העירה, כתבתי חמישה "פרקים אחרונים" שונים, שבהם דנתי את דמויותי האומללות החצי-בשלות למגוון של אסונות תנ"כיים, מרחצאות דמים שייקספיריים והתאונות הקטנות של החיים, בניסיון נואש להנחית בטרם עת את הצפלין העצום והמשתולל שאני הוא מפקדו המטורף. לא היו "שנים-עשר עמודים אחרונים"; ליתר דיוק, היו שישים כאלה, כולם פתאומיים ומקריים ואלימים עד אבסורד, המקבילה הספרותית לשדה התעופה הבוער וסחוף הרוחות ההוא בלייקהרסט, ניו-ג'רסי. כיוונתי חיוך מתרפס אל קרבטרי והחזקתי אותו על פני, דקה אחת יותר מדי. קרבטרי ריחם עלי והסתכל הצדה.
"תראה את זה," אמר.
הסתכלתי. תיק עור שחור מוזר, שהיה עטוף, כמו שתי המזוודות, ביריעה שקופה כבדה שהודבקה אד-הוק ברצועות נייר דבק, נע לקראתנו, גדול כמו פח אשפה, מעוצב בגיאומטריה מוזרה, כמו יועד להובלת לבו של פיל, על שסתומיו וחדריו.
"זאת בטח טו?ב??ה," אמרתי. מצצתי את לחיי והבטתי בו בעין עצומה למחצה. "אתה חושב ש - ?"
"אני חושב שזה חייב להיות זה," אמר קרבטרי. "זה עטוף בניילון."
הנפתי אותו מהסרט-הנע - הוא היה אפילו יותר כבד ממה שנראה - והנחתי אותו ליד שני התיקים האחרים, ואז פנינו לכיוון שירותי הנשים וחיכינו לגברת סלוביאק שתצטרף אלינו שוב. אחרי כמה דקות, כשגברת סלוביאק לא הופיעה, החלטנו שאלך לשכור עגלה. לוויתי דולר מקרבטרי ואחרי מאבק קצר עם מכונת העגלות הצלחנו להעמיס אחת והסענו אותה על השטיח לכיוון השירותים.
"גברת סלוביאק?" קרא קרבטרי ונקש כמו ג'נטלמן על דלת שירותי הנשים.
"אני כבר יוצאת," אמרה גברת סלוביאק.
"בטח עוטפת את הג'ונסון שלה בחזרה בניילון," אמרתי.
"טריפ," אמר קרבטרי. הוא הביט בי עכשיו והחזיק את עיניו ישרות ככל שהיה מסוגל, בהתחשב במצבם המגורה של חיישני העונג שלו. "זה באמת כמעט גמור?"
"בטח," אמרתי. "ברור. קרבטרי, אתה עדיין הולך להיות העורך שלי?"
"בטח," אמר. הוא ניתק קשר עין ופנה אחורנית כדי להביט על תהלוכת המזוודות המידלדלת הנישאת על קרוסלת המטען. "הכול יהיה בסדר גמור."
ואז גברת סלוביאק יצאה משירותי הנשים, בשיער משוחזר, לחיים סמוקות, ריסים שזה עתה נצבעו בכחול-ירקרק רך, והדיפה בושם שאותו זיהיתי כקריסטל, הריח שבו השתמשו גם אשתי אמילי וגם המאהבת שלי, שרה גאסקל. ריח קצת מריר בשבילי, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם. גברת סלוביאק הביטה במזוודות שעל העגלה, ואז בקרבטרי, ופצחה בחיוך רחב, מלא שיניים, מפלרטט עד להבהיל.
"או, מר קרבטרי," אמרה גברת סלוביאק, בחיקוי לא רע של מיי וסט, "זאת הטו?ב?ה בעגלה שלך, או שאתה פשוט שמח לראות אותי?"
כשהסתכלתי על קרבטרי ראיתי להפתעתי שפניו האדימו לגמרי. זמן רב עבר מאז שראיתי משהו כזה קורה לו.