יצאת קבב

לקטול את "קציצות" של אילן הייטנר זה ממש לא חכמה. נכון שכיף לפרגן לסיפור ההצלחה של "חכמת הבייגלה" שהפך לרב מכר, לסרט פולחן ולפילוסופית חיים סטלנית לאחר שנדחה על ידי הוצאות ספרים רבות, אבל "קציצות" מנסה לקחת את אותה הנוסחה, להלביש אותה על גיבור מבוגר יותר ולזכות באהדת הקוראים באמצעות שילוב פילוסופיה בגרוש ואמירות שפר רוחניות בסיפור די סטנדרטי על חיפוש אהבה בתל אביב. רק שהנוסחה לא עובדת. זה מתחיל כבר עם הכריכה הבעייתית – למה יש תמונה של ביצים על עטיפת ספר שנקרא "קציצות"? ממשיך בתהיה על למה הכותב מתעקש לשלב שם של מאכל בכל ספריו ("חכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" ועכשיו "קציצות"), ואם מתעכבים על תיאור הספר שעל העטיפה האחורית שהוא מין קשקוש חצי מתנצל על רוחניות ("אדם רוחני הוא בסך הכל אדם שמבקש להבין איך עובד על העסק הזה של החיים. זה הכול. לא פרחי באך ולא יוגה ולא צמחונות ולא מדיטציות. זה לא רוחני") מבינים שזה אכן לא רוחני. זה בלגן. סלט. וימים יגידו אם זה שם הספר הבא שיוציא הייטנר.

ההתחלה מבטיחה. הייטנר מזגזג בין סיפור ההתאהבות של אריאל גרסטנר (שהוא כמובן בן דמותו של הכותב) ואשתו הדר (בת דמותה של אלונה, אשתו של הכותב) ל"הסכם הקוטג" עליו חותמים השניים דקה לפני החתונה. בשל מריבות בלתי פוסקות ותאריך תפוגה של קוטג' הם מחליטים להתחתן ומיד להתגרש כי עדיף להיות גרוש בן 37 על רווק מזדקן וחוצמזה ההזמנות כבר נשלחו ועדיף להמנע מהפדיחות. בהתחלה אנחנו מתבאסים יחד עם הגיבור מהאישה בה בחר, מחכים יחד איתו למפגש עם בחורה אחרת בה הוא מתאהב לאחר שהוא רואה אותה עולה על אוטובוס, משתעשעים מהשטויות והתובנות שהוא וחבריו מספקים לנו (נועם מיץ גזר- בעל דוכן המיצים או זוג החברים היאפים שלעולם לא מחרבנים), ועל הדרך גם סופגים רוחניות במשקל נוצה. הייטנר מנסה לתפור יחד שני מרכיבים סותרים בנפשו של גיבורו – התשוקה למצוא אהבה וזוגיות אל מול התקיעות והציניות שהם כמו מקלות בגלגלים. "קציצות" מחבר בין להג נרקסיסטי ותובנות בנות אלפי שנים מהמזרח והיהדות. הייטנר מצליח להצחיק בתיאורי הבהמיות של גסטנר (או בשפתו "גורילה") – מצד אחד החיים חונקים אותו [והוא מציף אותנו בתיאורי רצף תודעה בצרורות - "מה קורה עם החיים שלי, אני צריך פיפי, בא לי רוגעלך, האיש החרא הזה לא מרים את הקקי של הכלב שלו, חם בטירוף פתאום, לא התקשרתי לסבתא שלי, חייב להתקשר לבנק ולשחרר פק"מ" (57)] מצד שני הוא כל כך מודע, וכל כך מנסה להתנגד לזה, למצוא קצת משמעות מעבר ליומיום הסתמי. הפעם הראשונה שהוא רואה את אשתו לעתיד היא דוגמא מצויינת לקונפליקט הזה: "אני תוקע את מבטי בטוסיק הקטן והחצוף... הכל כל כך מסודר שם ונחוש ובמקום ויודע לאן ומחשיב את עצמו, עד שאני מתחיל לקבל עליה עצבים. מי זאת הזונה הזאת. כוס אמק?! אבל מייד נזכר ביוגה ומחליף את השאלה: מי זאת הנשמה היפה והטובה הזאת" (95). זה לא אדם מחפש משמעות גרסת שנות האלפיים. זה בחור תל אביבי שמנסה להיות "מואר" ובמקום נהיה "קוקסינל" (86). פתאום לא בא לו סטייק, או לעשן, או לאכול מפרום (לרדת לבחורה בשפתו של הגיבור).

זה מצחיק, אבל זה לא משהו. הכתיבה רדודה ומצטרפת אל הבעיות בעלילה ובהגהה (איקליפטוס, רמס, "רמת פיתוי" במקום "רמת גירוי" ועוד) וברור שקצת נגעלתי מהשטויות השוביניסטיות של הגיבור שתוהה אם האבא של הבחורה שהוא יוצא איתה לא מתבאס מזה שהוא "משחק לבת שלו שם למטה... "(64). אבל לצד התת רמה יש רגעים חמודים, כאלה שקל להתמסר להם ולהנות מהם. כמו הצעת הנישואים במדבר עם זיקוקי הדינור, האפילוג בסוף הספר או המשל על הפיל וחוסר המשמעות מעמוד 80. כמו הקוראים שעוברים משהו ומנסים להבין מה אנחנו עוברים (ולמה), כך גם בסופו של דבר הגיבור עובר תהליך. רק חשוב שפעם הבאה הוא גם יעבור עורך. ושזה לא יהיה אשתו.