פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עפר לרגליו

      "אפר ואבק" הוא לא אלבום שואה, הוא פשוט האלבום הישראלי הטוב ביותר אי פעם. עינב שיף דור שלישי

      בפאב אחד, בו נהגתי לשבת עד אחרון הלקוחות, השתרש לו מנהג. כשהמקום התרוקן ואחראי המשמרת היה סופר את הכסף בקופה, היה ניגש אליי הבעלים ומבקש: "עינב, שים קצת יהודה". בעל הפאב הוא חצי עיראקי וחצי תימני ובוודאי שלושת רבעי הקוראים מניחים שהוא מסיג גבול בסיפור הזה. מה לו ולסלוניקי, טרבלינקה, אושוויץ? הוא מעולם לא שאל את סבא מה קרה שם וקיבל גרסה מרוככת של המאורעות.

      דווקא שם, ברגעים בהם העיניים של האיש שלא היה שם הצטעפו מהבנה, הרלוונטיות של "אפר ואבק" התבהרה גם עבורי. אותו דור שלישי שנולד רחוק מאושויץ ומגבולות אושויץ, שההורים שלו הם דור שני, שלא יודע אם לדבר או לשתוק והסבא כבר לא כאן וסבתא כבר לא זוכרת. לא ביום השואה ו"הגבורה", לא במסע הבזוי והלאומני לפולין, לא בפרידה ממי שבאמת היה שם – אף אחד מהם לא הסביר לי מי אני באמת כמו הפרצוף של אותו אדם, שנמחץ בהתנדבות תחת התופים של "בגלל המלחמה ההיא" או שידע כל מילה במכתב מיפו לאירופה ב"חלון לים התיכון". ההישג החשוב ביותר של "אפר ואבק" - מלבד משקל בלתי סביר של יופי מוזיקלי מבית יהודה פוליקר וגאונות טקסטואלית של יעקב גלעד - נעוץ בהוצאת האתוס מידיו הקפוצות של קבוצה אחת, ושחרורו באנחת רווחה לכל מי שביקש להבין את הענן השחור שמרחף מעל הקיום היהודי. הוא חיבר בין מי שהאכילו אותו במוות לארוחת בוקר לבין ציבור שלא הצליח להשתכנע שבאמת היה דבר כזה. "אפר ואבק", בשפה הישראלית כל כך של גלעד ובאש שאוחזת בפוליקר ומטיסה אותו למעמד של מלאך בעל פנים מצולקות, הוא אירוע מכונן כי הוא הצליח לנטרל מאירוע היסטורי כל אלמנט של זמן ומקום; הוא אולי מזכיר אירועים שקראו בעבר ("התחנה הקטנה טרבלינקה"), מבקש להתמודד עם ההווה ("מכאן ועד בכלל") ומזהיר מפני העתיד ("כשתגדל"), אבל כיצירה שלמה הוא בכלל נמצא בנצח, אותו נצח שהופך בתוך הכאב לאפר ואבק.

      עמית שהם כתב פעם על נירוונה, ש"אם מכונית היא הדבר הגדול ביותר שאפשר ללבוש, מוזיקה היא הדבר הפנימי ביותר שמרגישים בגלוי". זו הסיבה שאין טעם לכתוב על "אפר ואבק". המארז המיוחד, תוכנית הרדיו בדיסק הבונוס והטקסט המרגש של שרון מולדאבי בחוברת, כולם לא מנקים את האפר ולא מרחיקים את האבק מגיטרות הניו-וייב של "רדיו רמאללה" ומהחנק בידיים של "מכאן ועד בכלל". בכל סיבוב של הדיסק הזה, השמיים נעשים אדומים ובין בוץ לביצה, המוזיקה רק הופכת תובענית יותר ואמוציונאלית יותר. שום כתיבה טובה לא צמחה מזה אף פעם, רק עוד דמעות וגעגועים לאנשים שאבדו, לפעמים עוד בחייהם. אלא שזו ההזדמנות לכפר על התואר הנוראי "אלבום שואה" שהוצמד ל"אפר ואבק", על מדבקת הטלאי הצהוב שננעצה בכוח על מדי בית הספר על ידי אנשים שמעולם לא הבינו אותו. 20 שנים אחרי שהוסבר ונטחן עד דק, נותר רק לשחרר את "אפר ואבק" מהקונטקסט הלאומי והלאומני שלו. לא לשיר את שיריו בטקסי יום השואה והגבורה, כי אין בו לא את זה ולא את זה.

      "אפר ואבק" הוא הסיפור של מאות אלפי אנשים שניסו לחיות בצל ולא הבינו מה מפריע להם, שניסו לקרוא לזה בשם ונותרו עם שאריות של רוע בידיים. פוליקר וגלעד נתנו לכל הטרגדיות האלו את הזכות להתקיים מידי יום ביומו, ואילו הישראליות ניסתה לדחוף אותו לתאריך אחד בשנה, לא כולל פלייליסטים של פיגוע. לכן, הגיע הזמן להשאיר את "אפר ואבק" עם התואר היחיד לו הוא ראוי: האלבום הישראלי הגדול ביותר אי פעם. וזהו.

      יהודה פוליקר, "אפר ואבק" (הוצאה מחודשת, NMC)